המעמד הגבוה (משחקי הרעב)- פרק 2

אני נכנסת לחדר קטן מאוד, עם ספה יחידה. אני ממתינה למשפחה שלי שתבוא להיפרד ממני.
ולפתע אימא ואבא נכנסים, עיניהם דומעות, ומחבקים ולוחשים לי שזה לא אבוד, שיש לי סיכוי לנצח. אבל אני יודעת שזה לא נכון. איזה סיכוי יש לילדה בת 8, חסרת כישורי מלחמה ומעל הכל.. נכדתו של הנשיא שהמציא את משחקי הרעב עצמם?

הרכבת באמת מפוארת. היא דומה מאוד לבית שלי, מלאה דברים מהודרים. רוב ההורים של החברות שלי בעלי בתים מהודרים גם הם, אבל הם שוקעים בחובות רבים. לא אצלי.
אני לוקחת מאפה קטן ממולא בשוקולד ונוגסת בו באיטיות, מתענגת על הטעם. אימא שלי כמעט אף פעם לא הרשתה לי לאכול מאפים, כי זה משמין.
שאר הילדים מסתובבים ברכבת ומדי פעם צופים בטלוויזיה, בוחנים מאכלים מסוימים בעניין מופרז. ואז נכנס פלוטארך הווזנבי לתוך החדר, טופח על הבטן השמנה שלו. ״נבחרים,״ אומר פלוטארך ומורה לנו להתיישב על הספות שסודרו בצפיפות.
״תראו.. בגלל שנשארו לנו קומץ מנצחים בלבד, שבעה סך הכל, הוספנו כמה אנשים מהקפיטול שעברו הדרכה מהמנצחים הנותרים, והם ידריכו חלק מהילדים כאן. ישנם שישה ילדים שהוריהם בעלי הדרג הגבוה ביותר בפאנם, שהם יקבלו את המנצחים בתור מדריכים.״
צמרמורת עוברת בי, ואני קמה ממקומי מבלי שאפילו אמרו לי והולכת בעקבותיו. כמה ילדים קמים, מבולבלים, ממקומותיהם והולכים אחרי ואחרי פלוטארך לחדר נפרד.
פלוטארך מעמיד אותנו בשורה ונותן לנו פתק עם שם המנצח שידריך אותנו. הילד הראשון מקבל פתק ומסתכל בו, וישר נושם לרווחה. הוא מציג לנו את הפתק. ביטי. ממחוז שלוש.
עוד כמה ילדים נושמים לרווחה, חוץ ממישהי שקיבלה את ג׳והאנה מייסון הזועפת והעוינת בתור מדריכה. ואז מגיע התור שלי, ואני כמעט מפילה את הפתק מרוב הפתעה.
המדריכה שלי היא קטניס אוורדין.

הילדים מסתכלים בפתק שלי ופוערים את עיניהם. אני משתדלת לא להפגין יותר מדי בושה או חשש. ״כעת ייכנסו לכאן המדריכים שלכם,״ אומר פלוטארך ומחייך חיוך גדול. ואז הוא פותח את הדלת וקבוצה של אנשים נכנסת לחדר.
פיטה, ג׳והאנה, ביטי, אנני, אנובאריה, היימיטץ׳ וקטניס עומדים בשורה מולנו. פניהם חסרות הבעה, חוץ מפניהם של ביטי, אנני ופיטה שמביעות בעיקר רחמים.
״ברגע שאקריא את שם המדריך, הילד שקיבל את שמו יצעד קדימה וייצא מהחדר ביחד עם מדריכו,״ אמר פלוטארך. הם עושים מזה כזה עניין גדול. ״פיטה מלארק.״
ילדה בת ארבע-עשרה עם איפור כבד צועדת קדימה. פיטה מחייך חיוך עצוב והם יוצאים.
״אנני קרסטה.״
ילד שנראה כבן שש עשרה, מדהים ביופיו, צועד קדימה ומחייך לאנני. היא מחייכת גם והם יוצאים בעקבות פיטה והילדה.
שמות מוקראים, ילדים יוצאים עם המדריכים שלהם. בסוף נשארים בחדר רק אני, קטניס ופלוטארך. ״קטניס ואמיליה, אתן מוזמנות לצאת,״ אומר פלוטארך.
קטניס תוקעת בפלוטארך מבט זועף ומסמנת לי לבוא אחריה. החדר הבא שאנחנו יוצאות אליו מלא במעליות, לפחות עשר. אנחנו בוחרות אחת וקטניס לוחצת על הכפתור שעליו המילה ״ק. סנואו״.
היא מובילה אותי לחדר שלי ואומרת לי לבוא לארוחת ערב בחדר האוכל בעוד שלוש שעות. ואז היא סוגרת את הדלת במורת רוח.
אני פורעת את שערי שמגיע לי עד אמצע הגב, פושטת את הבגדים היפים ונכנסת לאמבטיה. אני לוחצת על כפתור הסבון, המים והחום הרגילים שלי ושוקעת בתערובת. עכשיו גם המרקם הזה של המים מזכיר לי את הבית.

בערב אני מתלבשת בהידור ומורחת קמצוץ של איפור על הפנים. אני יוצאת בעקבות קטניס לחדר האוכל. היא לבושה בצורה רגילה יחסי , לא משהו מיוחד. אני מזכירה לעצמי שהיא גרה במחוז שתים עשרה, מחוז העוני והפחם.
חדר האוכל ענקי ונראה כאילו נבנה אתמול. הכלים שמונחים על השולחן מנצנצים באור קורן של יוקר. כל הנבחרים יושבים שביב השולחן יחד עם המדריכים שלהם. סך הכל ארבעים ושמונה איש ומאות סוגי מאכלים בשולחן אחד.
באמצע הארוחה קטניס ופיטה יוצאים, ושאר המדריכים מתחילים להתלחשש. אני חושבת על כמה ברי מזל הם, ששרדו שני משחקי רעב ואת ההפגזות של הקפיטול והתחתנו בסוף.
אני מסתכלת מהחלון בהיסח הדעת ומבחינה במשהו מדהים, בלתי ניתן לתפיסה אפילו.
המצבה של סבא עומדת בחוץ, בחשכה, ואורם הקלוש של המנורות היקרות מאיר את שמו. קורניאליוס סנואו.