המעמד הגבוה (משחקי הרעב) – פרק 1

״..הוצע שבמקום לחסל את כל אוכלוסיית הקפיטול, נערוך סבב אחרון של משחקי רעב סמליים עם הילדים שהם קרובי משפחה ישירים של בעלי הכוח בקפיטול.״
כל שבעתו פונים אליה. ״מה?״ אומרת ג׳והאנה.
״נערוך סבב נוסף של משחקי הרעב עם ילדי הקפיטול,״ אומרת קוין.
״את צוחקת?״ שואל פיטה.
״לא. על לציין גם שבמקרה שאכן נערוך את המשחקים, יוכרז שהדבר נעשה בתמיכתכם, אף שחלוקת הקולות בהצבעה תישמר בסוד למען ביטחונכם האישי,״ אומרת לנו קוין.
״זה היה רעיון של פלוטארך?״ שואל היימיטץ׳.
״הוא היה שלי,״ אומרת קוין. ״נראה שזה מאזן את הצורך בנקמה עם אובדן חיים מינימלי. אתם רשאים להצביע.״
״לא!״ פיטה מתפרץ. ״אני מצביע נגד, כמובן! אנחנו לא יכולים לערוך עוד סבב של משחקי רעב!״
״למה לא?״ משיבה ג׳והאנה. ״זה נראה לי הוגן מאוד. לסנואו יש אפילו נכדה. אני מצביעה בעד.״
״גם אני,״ אומרת אנובאריה, כמעט באדישות. ״נחזיר להם באותו מטבע.״
״זו הייתה הסיבה למרד, אתם זוכרים?״ פיטה מביט בכולנו שלא הצבענו. ״אנני?״
״אני מצביעה נגד, כמו פיטה,״ אומרת אנני. ״וככה פיניק היה מצביע לו היה כאן.״
״אבל הוא לא כאן, כי הטציות של סנואו הרגו אותו,״ מזכירה לה ג׳והאנה.
״לא,״ אומר ביטי. ״זה יהיה תקדים נורא. אנחנו חייבים להפסיק לראות זה בזה אויבים. בשלב הזה, אחדות חיונית להישרדותנו. נגד.״
״נשארנו עם קטניס והיימיטץ׳,״ אומרת קוין. …(תרדו לרציתי להוסיף)
אני שוקלת את האפשריות בקפידה, חושבת על הכל בצורה יסודית. בלי להסיט את המבט מהוורד, אני אומרת, ״אני מצביעה כן.. למען פרים.״
״היימיטץ׳, זה תלוי בך,״ אומרת קוין. …
״אני עם העורבני החקיין,״ הוא אומר.
״מצוין, ההצבעה הוכרעה,״ אומרת קוין.

(משחקי הרעב: עורבני חקיין, עמודים 331-333. נקודת מבטה של קטניס)
—————————

ככה סיפרו לי, לפחות. לא בטוח שזו אמת, אבל אני יודעת שקטניס אוורדין, פיטה מלארק וכמה אחרים השתתפו בהצבעה אם לערוך משחקי הרעב לילדי הקפיטול.
אני יודעת שההורים שלי לא יכלו לצפות את זה. אחרי הכל, היינו בטוחים מרע במשך מאות השנים האחרונות. עד עכשיו.
חצי שנה עברה מאז, והיום זה יום האסיף, שבו בוחרים את הילדים שיצאו למשחקים. ההורים שלי אומרים שיהיה בסדר, שאני רק בת 8, שאין לי סכנה.
אבל אני בטוח שם.
קוראים לי אמיליה סנואו, בת 8, שיער שחור ועיני נחש ירוקות. בעקבות הניתוחים הספורים שעברתי יש לי גוף מושלם ועור חלק וקורן. אבל לפחות לא ניחנתי במבטא הקפיטול המטופש שתמיד שנאתי.
היו עושים לי אפילו יותר ניתוחים, אבל הרופא המליץ שזה יכול לגרום לי להיראות מכוערת. ומכוערת לא בא בחשבון כאן בקפיטול.
אני הנכדה של סנואו ובתה של ליילוטינאוס סנואו, אימא שלי, בתו של סבי סנואו שמת לפני חצי שנה.
אני מרססת את השיער בתרסיס שקוף שגורם לו להיראות מבריק כמשי. אני מתלבשת בבגדים הכי יפים שלי ומורחת איפור בקפידה. אין ילדה שלא עברה קורס איפור מקצועי פה אצלנו.
אימא שלי, ליילוטינאוס, כבר מוכנה למטה ומפתלת את צמיד הזהב שלה. ״אמיליה,״ היא אומרת ומחבקת אותי, ואני מרגישה בציפורניה החדות ננעצות בעורי.
אני מוציאה לעצמי עוגת גבינה בעלת שלוש שכבות, עם קצפת ושוקולד מגורד בפסגתה. זה היה לכבוד יום ההולדת של אבא שלי.
״תאכלי מהר, אמי,״ אמרה אימא שלי במבטא הקפיטול המטופש. ״צריך להגיע לאחוזה בשעה תשע בבוקר.״ פעם, במחוזות, היה צריך להגיע לכיכר בשעה שתיים, אבל מתאכזרים אלינו. מאוד.
אבא שלי יורד לקומה התחתונה בבגדים יפים ואנחנו יוצאים אל העיר. כל תושבי הקפיטול כבר שם, בבגדים מהודרים אבל מעט מרופטים. פיילור, הנשיאה שלנו, יושבת על כיסא מהודר לצד קטניס אוורדין, מנהיגת המרד ואחת הסיבות שאני כאן היום.
אנחנו מחכים כמה דקות עד שעל התושבים מגיעים לכיכר. פיילור נעמדת על רגליה, נתמכת במקל הליכה. היא די צעירה אבל כנראה שספגה פגיעה קשה מההפצצות. גם קטניס לא נראית הכי טוב בעולם. ״השנה, בעקבות המרד שהתרחש, נערוך משחקי רעב עם ילדי הקפיטול.״ אומרת פיילור, והיא מתחילה להסביר לנו את ההיסטוריה הקצרה של המרד, הרצח של סבא שלי. בקטע הזה כולם מפנים אלינו ראשים. ״וכעת, יבוא ויעלה פלוטארך מיירון הווזנבי להקריא את שמות הילדים שנבחרו מראש.״
אני שומעת את אימי פולטת נשיפה של לחץ. ופלוטארך הווזנבי עולה לבמה ובידו מגילה קצרה. הילד שלו, ילד שמנמן בן 5, עולה בעקבותיו וחורץ לנו לשון. כמובן, אם פלוטארך לא היה לצד המורדים, הוא היה בסכנה ממשית לחייו. ההוראות היו ברורות. מגיל חמש הילדים מחויבים להתחרות. כן, כמו שאמרתי, לא היו רחמים מצד המורדים בזמנו.
״ת׳ור איילן.״
אוי, זה הבן של אחד מקברניטי המשחק. הוא עולה לבמה, בסך הכל בן עשר, לחוץ מאוד.
מקריאים עוד כמה שמות, ואני מזהה פרצופים מוכרים. ילדים של קברניטי המשחק. הילד של סגן הנשיא. הילדה של הרס״ר הראשי בחלקה הצבאית של הקפיטול.
עשרים ושלושה שמות הוקראו, לפי מה שהצלחתי לספור. עוד שם אחד.
אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה לא לבכות.
״וכעת, לשם האחרון בהחלט,״ אומר פלוטארך ומחליק את חולצתו, הגולשת במורד כרסו השמנמנה.
״אמיליה סנואו. ״
אני ידעתי שזה הולך לקרות, אבל השם מוטח בגולגולתי כמו כדור שקופץ. אני נבחרתי. בסך הכל בת שמונה. אני הילדה של הנשיא. איך בדיוק חשבתי שאהיה מוגנת?
אני עולה לבמה ותופסת את מקומי, וכמעט יכולה לשמוע את הצחוק בקולו של פלוטארך כשהוא מברך אותנו.