המסע שלי

היום אני באה ממקום של הסתכלות אחורה, של גאווה עצמית.

פעם, לא יכולתי לכתוב על משהו מלבד כאב. כל דבר שכתבתי נקשר בצורה כזו או אחרת לכאב העצום שהיה בי. 
כשכתבתי על אהבה-
כתבתי בעצם על חוסר הביטחון שלי, על הפחד שלי מבדידות, על הצורך האובססיבי שלי בזוגיות ואהבה. על החיפוש האינסופי אחר האדם שיאהב ויקבל אותי כמו שאני.
כשכתבתי על משפחה-
כתבתי בעצם על משבצת הפינוק והילדותיות הנצחית שנכפתה עליי, או שכפיתי על עצמי. המשבצת ממנה כל כך רציתי לצאת, ואף פעם לא ידעתי איך.
כשכתבתי על חלומות-
כתבתי בעצם על חוסר האמונה שלי בעצמי, על הפחד הרועם שלי מכישלון. על החלומות שנעלתי במגירות, ומעולם לא העזתי לבטא בקול.

כאבתי כל הזמן. גם כשלא.
כשחייכתי, כאבתי. כשצחקתי עד דמעות, כאבתי. כשאהבתי, כאבתי. כשחלמתי מעבר לגבולות הדמיון, כאבתי. כשנשמתי, כאבתי.

רק כשהייתי רחוקה מספיק מהחיים שלי ומהדמות שגילמתי בחיים שלי, הצלחתי להבין כמה כאב נשאתי בתוכי.
פתאום הבנתי עד כמה כל המהות שלי, סובבת סביב כאב ופחד. הצלחתי לראות בבהירות כמה אני מסתירה ומבטלת את עצמי רק כדי לכאוב פחות. הבנתי שגם כשחשבתי שאני נפתחת ונחשפת, זה הגיע יד ביד עם ציפייה להיפגע.
חיכיתי שיפגעו בי, שיבגדו בי, שיעזבו אותי, שיכאיבו לי. כי זה מה שהייתי; ישות אחת כואבת עם מסכת חיוך ושמחת חיים שהצליחה להטעות כל אחד.

ברגעי ההבנה הצורבים ההם הצלחתי, לראשונה בחיי, להתהלך בלי מטען. בלי כאב.
לראשונה בחיי נשמתי בלי שק העול שהיה עליי מאז ומתמיד, זה שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממני.
הורדתי מעצמי את כל ציפיות העולם, הפסקתי לחשוב איך אני "אמורה" להתנהג, לצחוק או להגיב.
הורדתי את נטל הצורך העצוב שלי לרצות את כל מי שסביבי.
הורדתי את דעותיהם של העולם עליי, מעצמי.
הסרתי מזכרוני מבטים בוחנים ששיתקו אותי, שאלות שהעלו בי רצון להיעלם, מילים שצילקו אותי, הבטחות סרק ששברו אותי.
הורדתי הכל, ולראשונה בחיי- הייתי לבד באמת. בלי נטל העולם שלי, בלי נטל המסכה הנצחית שלי.

הייתי צריכה לחצות שתי יבשות רחוקות, לעבור במדינות נשכחות, לראות נופים אלוהיים, ללמוד תרבויות אבודות. כל זה, כדי למצוא את הבית שלי. 
הייתי צריכה להגיע אל מקומות שכוחי אל, כדי למצוא את האמונה שלי. להרגיש אבודה במקומות חשוכים, כדי למצוא את האור שבי. הייתי צריכה לשחרר את הכל, את כולם. כדי להתחבר מחדש אל הנפש שלי.
כל המרחקים שנסעתי, האנשים שפגשתי, העולמות שגיליתי, הסיפורים ששמעתי. כולם נועדו להוביל אותי אל הנקודה בה אני נמצאת היום.
היום אני לא כותבת רק ממקום של כאב. היום אני עוטפת את הכאבים והפחדים שלי בקבלה עצמית איתנה. אני מבינה אותם, אני מקבלת אותם. היום אני רואה בהם חלק ממי שאני, ולא מה שאני. היום אני מתמודדת איתם, ולא נגדם.