המסע הארוך

כדי לחצות את גבול אתיופיה לקניה באופן יבשתי – יש שתי אפשרויות:לתפוס אוטובוס שיוצא אחת לשבוע (וככל הנראה לא באמת קיים),או לשחד נהג משאית שייתן לך לשבת על ארגזי הסחורות שלו ולקוות שאף שוטר לא יעצור אותך בדרך.
לא קשה לנחש שאני וחבריי למסע (בת זוגי,סטודנטית מזימבבואה וחייל אמריקאי) שילמנו את מיטב כספנו כדי לעלות על משאית הדלק שבדיוק עמדה לצאת לדרך.
אחרי חצי שעה של נסיעה בריח בנזין משכר,החביות החלו להטלטל והדלק נשפך החוצה.החבר שלי קלט שהחולצה שלו ספוגה בחומר דליק,וכאילו זה לא מספיק – לפתע קפץ על המשאית אתיופי עם סיגריה ביד ,הבנתי שצריך לעשות משהו בנידון.
במבטא הכי ישראלי שהצלחתי לגייס אמרתי לנהג שיעצור מיד את המשאית,זינקתי החוצה והטלתי וטו על הנסיעה.כולם נורא חששו לרדת,כי היינו באמצע מדבר,בשיא החום ובלי אוכל,אבל אני הייתי נחרץ,העדפתי למות מהתייבשות ולא מהתפוצצות באמצע שום מקום.
בסוף הצלחנו למצוא טרמפ אחר על משאית שעועית,שאומנם לקח 18 שעות רצופות בתוך תא המטען מאובק,אך לפחות הגענו בריאים ושלמים לקניה.