המסכה של השמחה

עד היום לא ידעתי באמת מה זו המסכה של השמחה.
זו לא צביעות, לא עצב, זו מסכה שמסתירה את כל מה שבאמת קורה בפנים.
את כל הסודות הכי כמוסים, את כל הסערות שאנשים לא מבינים…
היום הבנתי. הבנתי את קבוצת האנשים שלובשים מסכות, הבנתי למה הם עושים זאת ושכל אחד מקרין זאת בצורה שונה, אבל בשורה התחתונה; זה רק נראה כאילו הם שמחים, אבל בתוכם הם נובלים ונרקבים.
אחד אחד לא משקה אותם מים, אז איך יצמחו ויגדלו ויפרחו?
יש לי ילד בכיתה, קוראים לו דן.
עולה חדש יחסית, מג׳מייקה. הוא היה נוהג לבקר בישראל שהיה קטן יותר ולפני שנתיים שלוש, הוריו החליטו שהם רוצים לחזור לחיות שם.
היום, בפעם הראשונה בחיי שמעתי ב"שידור חי וישיר" סיפור עצוב, כנה ואמתי לגמרי.
דן הוא ילד מאוד נחמד, מתחבא מאחורי קצת מילים מלוכלכות -כמו כל הבנים-, פוקר בהפסקות עם החבר'ה ופחית של נודלס ביתי.
הוא יודע עברית ככה ככה… אבל זה לא פרט חשוב.
מה ששמעתי היום בכיתה, זה לא כמו שיר, סיפור או אגדה.
זה אמתי לגמרי, חי ונושם.
לא ממוצא.
שבר סיפר את סיפורו, לא הייתה אף עין יבשה בכיתה, כולנו הזלנו דמעות.
ובצדק.
שהיה קטן רצה להתאבד, איך ילד בן 6 חושב על נטילת חיים? מאיפה בכלל בא הרעיון המזוויע הזה??
לא היו לא הרבה חברים, קשה לו לתקשר עם אנשים אחרים.
אני זוכרת שהוא בכה תוך כדי.
הוא סיפר לנו שכל יום הוא מנסה למצוא תירוץ טוב יותר למה הוא צריך להישאר בבית, למה הוא לא יכול ללכת לבית הספר.
חדרו הריק נהיה חברו הטוב ביותר.
הוא לא יצא עם חברים, לא דיבר הרבה.
כל היום הוא ישב והעביר את זמנו בטלפון הנייד שלו, אך הזמן לא מיהר.
הודנו לפניו. התוודינו שלא שמנו לב בכלל.
המסכה שלו כיסתה כל שביב מפניו העגלגלות.
אני זוכרת שלקח לו זמן לדבר אנשים, שבהפסקות הוא היה יושב לבד ואני הייתי מספרת לאמא שלי שהוא לא מדבר עם אף אחד וגם לא ניגש אל אחרים.
אמא אמרה לי שכדאי לי לגשת אליו ושעשיתי זאת ביום שלמחרת.
פניתי אליו, התעניינתי בו, אך הוא התנהג די באדישות. לא כי רצה להעליב אותי, או כי לא היה לו אכפת, אלא כי הוא לא יודע להתחבר עם אנשים.
עכשיו אני מבינה את זה, אבל אז לא הבנתי.
אבל ככה הם בני אדם. שוגים ולומדים מטעויות. סך הכל המוח גדל איתנו וכך גם האחראיות והמחשבות -בעיקר הקיומיות-שלנו מתבגרות.
דן סיפר לנו שכשהיה בג׳מייקה, ילדים באו ועזבו את בית ספרו, וכול פעם החבר הכי טוב שלו עזב והגיע חדש, אז אפשר להבין אותו אם הוא לא רוצה להיקשר וקשה לו.
כנראה שקשה להיות החדש, אולי הוא מפחד שייקשר למישהו ואז לפתע יעזוב ויפגע בו כפי שפגעו פעם בו.
דבר אחד אני יודעת על בר, שלא משנה כמה ביישן, מופנם, מתקשה חברתית או חדש יהיה או היה,יש לו חתיכת אומץ. גם אם הוא מסתיר אותו.
נדרש אומץ ענק בכדי לומר לכל הכיתה שלך שאתה רצית להתאבד שהיית קטן.
לבכות לפניה ולספר לה את הסיפור שלך.
הוא לא שמח, הוא לא מרגש, לא מצחיק ולא מכעיס, הוא פשוט נטו עצוב.
אחרי זה הצלחתי להתחבר אליו, אני מקווה שהוא מרגיש יותר טוב עכשיו.
אני יודעת שאני לא קמתי כל בוקר ברצון עז ללכת לבית הספר, אבל גם לא התחננתי לא ללכת. בואו פשוט נאמר שעוד הרבה נמצאים במצב של דן.
ואפילו לי היו זמנים שבהם היה לי כל כך רע שלא רציתי לקום מהמיטה.
ובכן, מה נותר להוסיף?
בפעם הראשונה בחיי חשתי, ראיתי ושמעתי מישהו מוריד את מסכת השמחה.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותה, מעתה אוכל גם לדעת שאי אפשר לזהות אותה, כי כל אחד מקרין אותה בצורה שונה.
כל אחד קונה לעצמו מסכה אחרת שמשקפת את האישיות שהוא היה רוצה שתהיה לו.
מסכת השמחה כל כך טובה שהיא מסתירה את הסופות שמתרחשות בלבם וראשם של הלובשים אותה.
היא מסתירה את קולן של הדמעות הבוכות.
היא מסתירה את כל מה שבפנים ומחליפה אותו בחיוך מזויף, אליו כולם מאמינים.
והרי מי יסרב לחיוך חושף שיניים?
איך מישהו חייכן כל כך יכול להיות מדוכא כל כך?
אני אגיד לכם איך, מסכת השמחה.
ואי ראיתי אותה בהתגלמותה, איך שהיא זוחלת ונמסה מפניו של דן.
אני ראיתי אותה עוזבת אותו, ראיתי אותה…
ראיתי את מסכת השמחה.