המלחמה הכי קשה
אני שונאת את עצמי. ונמאס לי לשנוא את עצמי. הלוואי שהיה כפתור שמכבה את המוח ממחשבות לכמה זמן, כי נמאס לי כל הזמן לחשוב. כל דבר מלווה אצלי בניתוח שלו מליון פעם במוח אחרי זה. כל מעשה שלי מלווה אחר כך בהלקאה עצמית. אני יכולה לא לישון בלילה כי נזכרתי במשהו מגעיל שעשיתי לפני עשור.
במיוחד אני שונאת את עצמי על זה שאני שונאת את עצמי. על זה שאני כל פעם נופלת לזה בדיוק כמו פעם שעברה, לא משנה כמה פעמים הבטחתי לעצמי.
כמה הייתי רוצה להיות חזקה. אני תמיד משכנעת את עצמי שאני חזקה, אבל בעצם אני חלשה. כל המגננות והחיזוקים שבניתי לעצמי נושרים בשנייה שמישהו אומר משהו קטן.
קשה לי, כי אני יודעת שאני האויב הכי גדול של עצמי. לגבי כל הצרות שלי אני יכולה להאשים רק את עצמי. וזה מתסכל כי למרות שהפתרון להכל פשוט נמצא אצלי, אני פשוט לא מצליחה לשנות את ההרגלים.
הלוואי שאצליח לחיות בלי כל המלחמות האלה עם עצמי.
אני מרגישה שכל החיים אני בקרב מדמם עם עצמי, ותמיד אני מפסידה.
לפעמים אני רוצה פשוט להיעלם, להפוך לנקודה קטנה בחלל.
אל תדאגו, אני אוהבת את החיים ולא אוותר עליהם, כי אני כבר יודעת שלמרות הימים הרעים יש גם ימים טובים שבהם אתה מודה על כך שעברת את הימים הרעים ובכלל לא זוכר ולא מבין מה היה כל כך רע בימים הרעים. אבל זה אחד מהימים הרעים.
תגובות (3)
עלמה יפה ואהובה!
כאב לי כל כך לקרוא מה שכתבת. הלב שלי התכווץ וממש הפעלת אותי לאורך כל השורות, יש בי רצון לקפוץ אליך מתוך השורות ולחבק אותך חיבוק ארוך.
את מוכרת לי מפעם. אולי את ממש לא. אבל המלחמות שלך מוכרות לי. מהדהדות באוזניי ונשמעות לא זרות, כמו צועקות עליי מתוך עברי הרחוק. ובו, באותו עבר אכזרי, גם אני הייתי אכזרית אל עצמי, גם אני הייתי מלקה ללא הרף. עצובה. מאוד. וייאוש כרוני היה נובע ממעמקי ליבי.
להגיד לך שהרבה השתנה? המון. אומנם חזרתי שוב להרגלי הישנים, אני עדיין נלחמת לפעמים עם אותם שדים.
אבל משהו השתנה. משהו בי.
עזבי הכל. את כל הציפיות ממך. את כל מה שנכון או מותר. את כל האשמות, כי גם אם בכוחך לעשות את השינוי, השינוי דורש לפעמים כל כך הרבה כוחות נפש, אל תיהי קשה עם עצמך. זה לא מגיע לך.
אני חוזרת למסע שהתחלתי ועודני עוברת- למדתי לאהוב את עצמי. בשקט בשקט. בחדר, ברחוב, בלימודים, הייתי מדברת עם עצמי, וכיום אני לא מתביישת להגיד זאת- כן! אני מדברת עם עצמי יום יום! עם הילדה הקטנה שקיימת בתוכי, הקטנה הזו שרק רוצה אהבה. אני לומדת לכבד אותה, לאהוב ולחמול, והיא מחזירה לי אהבה כפליים. בהתחלה זה היה קשה, היה לי קשה להגיע אליה, כי היא סירבה לדבר איתי אחרי שנים של הזנחה. אך לאט לאט היא נפתחה ונרקם בינינו אמון ואהבה.
אני מתמודדת מול אותם הקשיים לפעמים. אבל משהו שונה- עכשיו אני לא מנוכרת לעצמי- אני הולכת עם עצמי יד ביד, באהבה עצומה. יודעת ללטף ולחבק אותי (כן כן! פיזית ממש!) אחרי נפילה, כבר ביום אחרי, כבר באותו הרגע…ולא לשהות באותו ייאוש כרוני במשך שבוע שבו אני רק מענישה את עצמי שוב ושוב ושוב.
תורידי את הנשק.
קחי את הידיים האלה ותעטפי את עצמך.
תלמדי לאט לאט לאהוב את עצמך כמו שאת, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות וכמובן בלי האשמה. תדובבי את עצמך, ותראי איך כל התשובות לכל הפחדים להכל מונחות לך על כף היד, מונחות בתוכך. בתוך הנשמה היקרה שלך.
לכולנו יש ימים טובים וימים פחות טובים, מי כמוני יודעת. אני מאחלת לך שהשמש תמיד תזרח בשבילך, השמש הפנימית שלך. שתאירי את עצמך, גם במקומות הכי חשוכים. גם אם את עצמך כבר נגועה בחושך. תמיד. תמיד. תאהבי.
התגובה שלך ממש ריגשה ושימחה אותי! הלוואי שהיית יכולה לראות את החיוך שעלה על פניי כשקראתי אותה.
שמחתי לראות שזה נגע בך ושמחתי לקרוא מה את חושבת. באמת שזה עזר! תודה!
אהובה כל כך שמחה שזה נגע בך וחיזק.