המכתב שלי לעצמי

אז היי לך, אני מהעתיד.
קשה לי כרגע ואני לא אכחיש את זה, אני מפחדת. אני מפחדת שהוא יפרד ממני, וכל החצי שנה הנפלאה הזאת תיעלם. אני לא רוצה שזה ימות. במידה וזה יקרה את תהיי חייבת להתאפס על עצמך ולא להיות הבכיינית, את צריכה להחליט שאת עוברת הלאה.
גם ככה לא רצית חבר, נכון? הוא יזם את זה, הוא ראה שקשה לך להסתגל בהתחלה למקום החדש, הוא ראה שאת בודדה, הוא גם הרגיש ככה. ההבדל בין שניכם הוא שהוא רצה חברה, את לא. את יכולה להיות לבד, את חזקה יותר. תאמיני לי.
זה המכתב השני שלי אלייך, והפעם אני באמת רוצה שתקשיבי, שלא תהפכי לסמרטוט שהיית, שלמרות שעשית פעמיים את אותה הטעות את תלמדי סוף כל סוף למה להסכים ולמה לסרב, גם אם קשה.
ואני מצטערת, הייתי צריכה לדעת לשחרר, לא לדפוק לעצמי את הלימודים בשבילו ולהיעדר בשביל להיות איתו ולא להתנצל על הבעיה הנפשית שלי. הרי הוא ידע את זה, את אמרת לו מלכתחילה. קשה איתך אבל לא בלתי אפשרי.
בבקשה, תשרדי את זה, תלכי כל יום לבית הספר ותשקיעי בעתיד שלך. תתגברי על הטעות שעשית, כי כישלון זה לא מישהו שנופל, זה מישהו שמסרב לקום.