המכתב שלא נשלח מעולם

אני לא ממש בטוח איך לפנות אליך, אני יודע שזה לא חשוב, כי המכתב הזה לעולם לא יישלח אליך, והוא פשוט יעלם עם הזמן ויעבור גריסה באינטרנט – אז אני אוותר על הפתיחה הרשמית. אני יודע שאין כל טעם בכלל בכתיבת המכתב הזה, אבל זה חשוב לי. אני צריך לפרוק את זה, וזו הדרך היחידה שלי לצווח, להקיא ולדמם את כל הצער שאני מרגיש החוצה, דרך המילים, דרך הכתיבה.

אני רוצה להגיד לך תודה. ואני משתוקק להביט בך ולצווח עד כמה אני אוהב אותך. אני רק צריך להגיד סליחה, ולקוות שיום אחד תמצא את הכוח לסלוח.
אני פחדן, זה לא סוד. כולם יודעים את זה. אני נער פחדן, שלא יודע איך להתמודד עם הבעיות שלו, אז הוא פשוט בורח אל מאחורי הדלת וטורק אותה, דואג לבדוק לפחות מספר פעמים שהיא נעולה היטב. אני מכבה את הפלאפון שלי, ושוקע אל המחשב בשביל לראות סדרה חדשה ולהתנתק מהעולם, או מתחבא מאחורי ספר, ומקווה לטבוע אל מציאות קצת יותר טובה.
אני לא רוצה להתמודד עם הבעיות שלי, כי אני מפחד שאני לא אצליח, או שהניסיון שלי יהיה כל כך גרוע ומביך, שעדיף שמעולם לא הייתי מנסה. אני יודע שזו חרא של נקודת מבט, ותפיסה דפוקה לגמרי. אני יודע שאני לא אמור לחשוב כך, ולעבוד על הביטחון העצמי שלי – אבל אלוהים, זה כל כך קשה להתמודד עם רגשות. זה כל כך מפחיד לנסות לבחון אותן. וזה כמעט בלתי אפשרי באמת להניח להן להתממש ללא כל הפרעה, כי יש יותר מידי הפרעות, מכשולים ובורות בדרך. ואני מפחד ליפול. אני לא רוצה ליפול. אני לא חושב שמישהו רוצה ליפול בכלל.
אני יודע שאני אהיה חייב למעוד בשביל ללמוד מהטעויות שלי, בשביל ללמוד איך להתרומם מחדש גם לאחר הנפילה הקשה, אני יודע שאני אהיה חייב למצוא את תרופת הפלא שתשכיח את הכאב – אבל אני לא מוכן לזה. לא עכשיו. וזה בא על חשבונך. על חשבון האהבה שלנו. וזה לא הוגן, אני יודע, אני אידיוט, זה לא הוגן בכלל, ואני לא יודע מה לעשות.
אני רוצה לצווח שלא אכפת לי, אני מאוהב ומאושר, ורוצה להראות את האהבה שלי אליך לכל העולם. אני רוצה לחלוק את הרגשות שלי עם החברים ועם המשפחה, אני לא רוצה לפחד להחזיק לך את היד ברחוב, או להתנהג רגיל בקולנוע, אני לא רוצה לרקוד עם אנשים אחרים על רחבת הריקודים, ואני לא רוצה לשבת רחוק ממך במסעדה.
אני רוצה להיות אתך.
להחזיק לך את היד, לנשק אותך, להתנהג כמו כל זוג אחר.
אני באמת רוצה את זה.
אבל במציאות שלנו, אנחנו לא זוג רגיל.
אנחנו אוהבים אחד את השני, אכפת לנו אחד מהשני, אנחנו יוצאים לדייטים סודיים ומקיימים כל מערכת יחסים שכל זוג אחר מקיים – אבל אנחנו לא זוג רגיל. כי אנחנו בנים. ובנים אמורים לצאת עם בנות לפי התפיסה שלנו, לפי התפיסה של ההורים שלי.
הלוואי שההורים שלי היו בעלי ראש פתוח ומקבל כמו שלך, הלוואי שלא הייתי כה לחוץ לספר להם על איך שאני מרגיש, הלוואי שזה היה קל יותר. אבל זה כל כך מפחיד לספר להם דבר שכזה, אני לא רוצה להתמודד עם התגובה שלהם. כי אני יודע שהיא לא תהיה מקבלת ושלווה, אני יודע שהם יהיו המומים, מאוכזבים. אני לא רוצה לראות את המבט הזה על הפנים של אבא שלי, אני פשוט לא רוצה לראות את קבירת פניו בין זוג כפות ידיו. אני לא רוצה לראות את אמי בוכה וסגורה בחדר. אני לא רוצה לאכזב אתם על היותי…אני.
אז פחדתי, לא הייתי מוכן לספר להם. לא רציתי גם לצאת מהארון בתיכון, שנינו יודעים עד כמה החברה שלנו לא מקבלת. למרות שזאת עוד מעט 2017, עדיין אנשים קשים. וילדים זה עם אכזרי.
הלוואי שהיה לי ביטחון, תעוזה ואומץ כה רבים כפי שיש בך, הלוואי שהייתי יותר קליל ועם גישה של "לא-אכפת-לי-מה-אנשים-חושבים", כמו שיש לך. כי לי, לי כן אכפת. כן אכפת לי מה אנשים אומרים עליי. אני לא רוצה שיגידו עליי שאני פריק, או יסתכלו עליי בגועל, אני לא רוצה שכל החברים בנים התרחקו ממני והבנות יתנהגו אליי כאילו ואני אחת החברות שלהן, אני לא רוצה שהחברה תתנהג אליי שונה בהתאם להעדפה המינית שלי. כי הסטראוטיפ הזה פשוט משפיל, באופן מסוים, אותי לפחות.
אכפת לי מה ההורים שלי יגידו, ומה החברה תחשוב. ואני מפחד. מפחד מבריונות, מפחד מריב עם ההורים – אני פשוט מפחד ולא מוכן להתמודד עם זה.
ולך נמאס לחכות. ואני מבין. נמאס לך מכל המפגשים הסודיים, מכל השקרים, מהפחד להיתפס ולנסות לעצור את עצמנו ולהתנהג כמו שני חברים רגילים… ולא כמו מי שאנחנו באמת.
זה מובן, גם לי נמאס, האמן לי, זה היה נמאס עוד מהשנייה הראשונה. כי תמיד אהבתי אותך, אהבתי אותך עוד מהרגע הראשון שאמרת לי שלום. תמיד רציתי בך, ועזרת לי לגלות למה אני מרגיש ככה, עזרת לי להבין מי ומה אני, עזרת לי לקבל את העדפה המינית שלי ולא לפחד או להיגעל ממנה, מעצמי. אתה מכיר אותי – הכי טוב בעולם הזה. מעולם אף אחד לא עזר לי כמוך, קיבל אותי, תמך בי ואהב אותי כמוך.
אני מתגעגע אלינו. למה שהיינו. למרות שזה היה סודי, למרות שזה היה אסור, למרות כל השקרים – נשיקה אחת פשוט גרמה לי להבין שזה שווה את זה. שווה את כל הלחץ והפחד שאנו נתונים בו, כי יש לי אותך. אתה היית שלי, ואני הייתי שלך. נתת לך ממני כל גרם של גוף ונשמה, ולא רציתי לקבל דבר בחזרה. כי הייתי שלך, ואהבתי אותך, ועדיין אוהב, אהבה טהורה, כנה ואמתית כפי שלא אהבתי אף אחד אחר אף פעם. ואני בספק אם אי פעם משהו ידמה אליך, לאהבה הראשונה שלי.
אני רוצה שנחזור. אני כל כך רוצה שנחזור. אבל אני לא יכול להיפתח בפני העולם כמוך. אני פשוט לא יכול. כי אני פחדן. זה מי שאני. הלוואי שהיית מבין. הלוואי שהיית עדיין יכול לאהוב אותי. הלוואי שהיית פה עכשיו, מחבק אותי מאחור, ומוחק כל מילה ומילה ארורה שרשמתי, ואומר לי שאנחנו נהיה בסדר ונמצא דרך לפתור את זה – כפי שתמיד היית אומר. כי אני צריך את זה, אני צריך את השקר שהכל יהיה בסדר. השקר הזה היה כה מנחם, כי הוא הרגיש אמתי.
אני לא רוצה שתמשיך הלאה, זה אנוכי ואגואיסטי מצדי, אני יודע, אבל אני לא רוצה לראות אותך עם מישהו אחר. אני רוצה שתחכה לי, עד שאעזור מספיק אומץ ואז נוכל להיות ביחד באופן גלוי. זה לא הוגן מצדי לדרוש ממך את זה, ואני יודע שאתה חכם מספיק בשביל לא לפעול כך, אבל אני מקווה שכך יהיה. התקווה הזאת היא הדבר היחידי שנותר לי בכל מקרה.
אני תוהה אם גם אתה לא יכול להפסיק לחשוב עליי, ועלינו. אני תוהה אם גם אתה בוהה בתמונות שלנו ביחד במשך שעות. אני לא יכול להפסיק מלשחזר בראשי כמו תקליט שבור את רגע הנשיקה הראשונה שלנו, או את הרגע שבו התוודינו על הרגשות שלנו האחד בפני השני. אני כה רוצה לדעת אם גם אתה בוהה בשם שלי על מסך הפלאפון ונלחם בדחף הבלתי ניתן לשליטה להתקשר אליי, או לשלוח הודעה. אני לא רוצה לאחל לך שתסבול כפי שאני סובל, אבל אני רק תוהה, אם זה הדדי, או שאני מטורף אובססיבי.
אני רוצה שנמשיך לצחוק ביחד, לדבר על הכל ועל שום דבר, להתגנב החוצה מביתי ב4 לפנות בוקר, או לבלות את כל הלילה ביחד במכונית. אני מתגעגע לטיולים שעשינו ביחד, ולבדיחות הפרטיות שלנו. אני מתגעגע לחיבוק החם והאוהב שלך, למילים המרגיעות, ולנשיקות המלטפות. אני מתגעגע אליך, לבן אדם המדהים שאתה, לגבר הטוב והחזק שאתה. אני מתגעגע אליך. כל כך פאקינג מתגעגע שאני לא יכול לישון, לאכול או לנשום. הלוואי שהיית פה עכשיו… פשוט כי אני צריך אותך. אפילו לא כבן זוג, פשוט תהיה כאן.
אני יודע שאין טעם בכתיבת המכתב הזה, אבל אני הייתי צריך לומר לך שאני מצטער. ושאני אוהב אותך. ותודה על הכל.
ולא חשוב מה יקרה, מחר, או בעוד שבוע, חודש, שנה או שנים – אני לא אשכח אותנו. אני לא אשכח אותך, כשאמרתי לך שגם אם נסיים בצורה המכוערת והמגעילה ביותר שיש, אני עדיין לא אשכח אותך, לא חשוב מה, אתה התגנבת אל לבי וחדרת אל מתחת לעורי, ואני לא יכול להוציא אותך משם, לא חשוב עד כמה חזק אנסה. ואני לא רוצה גם לשכוח אותך, כי אתה תמיד תהיה זיכרון טוב ומתוק עבורי.
אתה תמיד תהיה האהבה הראשונה שלי.