המכתב שלא נקרא…
לשוקי …
אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. היום, אחרי שנה שלמה בלעדייך – אני מבין עד כמה. אני יודע שאתה לא יכול לקרוא את המכתב הזה, אבל הרגשתי צורך לשפוך את מה שאני מרגיש מאז שאתה כבר לא איתי.
אין לי מילים לתאר את הגעגועים אלייך…
מאותו היום שהלכת, אני כבר לא מצליח להירדם בלילות ולא מצליח להתרכז בבקרים. אין דקה אחת שעוברת במוחי שאתה לא עובר איתה יחד. אפילו החברים הכי טובים שלי שמו לב שהשתנתי. שאני כבר לא אותו הפיני שהם מכירים. האמת שאני לא מצליח להראות טיפה של שמחה מאז שאתה כבר לא כאן. אני באמת משתדל, ובאמת לא מצליח.
רק שתדע לך שעל הדלת בחדר שלנו עדיין יש את השלט שקנינו ביחד : "החדר המגניב של פיני ושוקי", ואני ממש לא מתכוון לתת למישהו להוריד אותו משם. אפילו אם נעבור דירה, אני אקח אותו איתי ואשמור עליו מכל משמר. אני אפילו שומר על הכדור טניס שלנו שתמיד היינו משתגעים איתו בבית, ואמא תמיד הייתה צועקת עלינו שנפסיק, ולא הפסקנו עד שהפלת בסלון את קערת הזכוכית היקרה שאבא הביא מחו"ל באותו יום.
שוקי… הקולר שלך עם התליון של המגן דוד מחכה לך שתחזור כדי שנצא שוב לטיול, למרות שיש לי הרגשה די חזקה שהוא לא ירגיש יותר את חום צווארך. תמיד כשאמא נותנת לי לצאת לטיול לבד, אני נזכר בטיולים שלנו. איך היינו רצים בגינה של הגן הציבורי אחרי שהגנן היה הולך, ותמיד משאירים לו עבודה למחר.
אני נזכר בכל הארוחות שהיינו אוכלים ביחד. תמיד היית אוכל מין דוגלי מוזר כזה שהיה מדיף ריח שאף אחד מבני הבית לא סבל אותו, חוץ ממני.
אני נזכר בכל רגעי השעמום… תמיד כשהיה לי משעמם הייתי רץ אלייך ומוריד מעליך את השמיכה, ותמיד היית קם מלא באנרגיות כדי לשחק איתי. אני נזכר בכל השעות האלו שהיינו מעבירים ביחד מבלי להרגיש. אני נזכר איך היינו קמים בבוקר, ומבלי לשים לב בכלל כבר הגיע לו הערב והיינו ישנים יחד. אני נזכר באותו הלילה שבו הלכתי לאיבוד, ואתה פתאום באת משום מקום ולקחת אותי בחזרה הביתה. זה היה מדהים.
אם אני אמשיך לכתוב לך באלו דברים אני עוד נזכר, המכתב הזה לא יגמר לעולם. אני נזכר בהמון דברים… אבל אם יש דבר אחד שאני לא אשכח בחיים, זה את היום שבו הלכת…
זה היה לפני שנה בדיוק. אני ואתה יצאנו לטיול בשעת לילה מאוחרת, ודוד השכן האידיוט והבליין חזר שתוי עם הרכב. התמונה שבה התעופפת באוויר לא יוצאת לי מהראש. לא הבנתי מה קרה. פתאום כל הרחוב נצבע בכתם כחול ואדום מהבהב והיה המון בלאגן, ואז אמא החזירה אותי הביתה.
ומאז… חיי השתנו. בלעדייך.
שוקי…נשאר לי רק דבר אחד לאחל לך:
הלוואי שתמצא שם למעלה מישהו בדיוק כמוני. שתוכל לשחק וליהנות איתו בדיוק כמו שאני ואתה שיחקנו. כי כשאני אמות ביום מן הימים, אני לא אוכל להיכנס אל המקום שבו אתה נמצא בו כרגע…
כי לצערי, לכלבים אסור להיכנס לגן – לגן העדן.
שלך…
פיני כלבך הנאמן.
תגובות (9)
וואו.
גם אני איבדתי את הכלבה שלי, הדבר שהיה הכי קרוב אלי. זה כואב וקשה, עכשיו יש לי כלבה אחרת אבל היא לא שווה לכלבה ההיא, שליוותה אותי בגיל אפס.
תנסה להיות שמח, זה משפר את ההרגשה בהרבה, תאמין לי, זה מניסיון אישי
כל הכבוד ירדן! ^_^ תמשיכי בגישה הזאת!!!! בבקשה!!!!
אה והסיפור מ ד ה י ם!!!!!!!
ממש יפה ועצוב, הכתיבה שלך מדהימה!!!!!!!!! *~*
תודה רבה לכן (: אבל אני מבין מדבריכן שלא ממש הבנתן את הסיפור …
תקראו את "רציתי להוסיף" ותבינו : )
אהה וואו, איך חשבת על זה?
הרעיונות באים מעצמם…
אגב לא היה לי כלב מעולם, אבל אני מבין את החיבור שנוצר כמו שקראת.
אני הבנתי את זה רק אחרי שקראתי את הספקה האחרונה שוב, כי שני המשפטים האחרונים לא הסתדרו לי.
זה היה מדהים, אני בוכה עכשיו בכי רציני ויש לי גוש בגרון.
הסיפור הזה ריגש אותי כמו שרק מעטים הצליחו (אני לא ממש בוכה מסיפורים, רק מסרטים)
אז בקיצור, זה היה פשוט מדהים.
תודה רבה !
ותנגבי את הדמעות ! זה לא סיפור אמיתי…
ריגשת אותי גם (:
אומנם זה לא סיפור אמיתי אבל זה ממש ריגש אותי:
לכלבים אסור להיכנס לגן עדן,
כזה עמוק- אני לא מאמינה שאמרתי את זה אבל זה מכתב יוצא מן הכלל, גם אם "כלב כתב אותו"
תודה רבה נטע, אהבתי שאהבת ;)