המכתב השני- אחד מהימים האלה

בנג'מין.
זה המכתב השני שלי אליך, דמות מומצאת לחלוטין שאולי מחליפה את היומן שאין לי.
אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני רוצה לספר לך על היום שלי.
אז ככה:
זה היה אחד מהימים האלה,
אני חושבת שכבר סיפרתי לך על זה.
שלפעמים אני מרגישה יפיפייה ומקסימה וחזקה ועצובה. ולפעמים אני מרגישה מכוערת ושמנה וחלשה ו… נו טוב, עצובה.
אני אוהבת להכין עוגות, אני תמיד מכינה עוגות לכיתה ובאמת שזה כיף.
רציתי שאני אהיה "הילדה עם העוגות"
כי הרי לכל אחד יש תוית נכון? אני רציתי שיהיה לי קטע משלי…
נכון, זה טיפשי.
כבר ניסיתי הרבה מאוד דברים, נסיתי להיות שקטה- זה לא עבד. נסיתי להיות קשוחה- זה לא עבד. נסיתי להיות הילדה עם הכובע- לא עבד. וניסיתי להיות הילדה עם הקפוצ'ון- אתה יכול לנחש איך זה עבד.
עכשיו אני מנסה להיות הילדה עם העוגות… זה לא עובד. אני נשארת החנונית.
והעוגה התחרבשה, אף אחד לא רצה ממנה. אפילו אלו שתמיד רוצים, אפילו שזאת לא עוגה טעימה.
עבדתי עליה ממש קשה.
וואו… אני מטומטמת. תרביץ לי בבקשה.
אבל העוגה בכלל לא העיניין.
אני לא יודעת למה, פשוט הרגשתי…
לא בטוחה בעצמי, מפוחדת.
ניסיתי שלא להטריד את העולם בקיום שלי, להיעלם בפינה בשקט ככל האפשר.
כאילו אני מטרד שכזה, מהסוג שאין סיכוי לסלק אלא רק לנסות להסתדר ושהוא יפריע כמה שפחות.
אתה הרגשת ככה פעם? בנג'מין שלי?
לא העזתי לנשום. כי אני עלולה להפריע למישהו.
לא העזתי להביע דעה או בכלל להגיד משהו, כי אולי אם אני אשתוק מספיק הם ישכחו מקיומי.
הם יניחו לי, יתעלמו ממני יותר ממה שהם כבר מתעלמים.
אני כלום, שום דבר.
בקושי צל של בן אדם.
אני רק מטרד קטן ושקט ומצומק.
זה אחד מהימים האלה, אני מניחה.