המכתב הראשון

אז… כן. שלום לך.
קראתי לאחרונה הרבה מכתבים שנכתבו לאנשים אמיתיים ובדיוניים, אז… החלטתי לעשות את זה גם.
למי מיועד המכתב הזה? את זה אתה יכול להחליט. אבל אני החלטתי שאתה בן, ושאתה בן פחות מעשרים ויותר מחמש עשרה, לפחות בנפשך.
אז אני אספר לך שאמא שלי הבינה למה אני אוכלת כל כך מעט, ושהיום היא צעקה עלי, מול אח שלי, באמצע הנסיעה לבית ספר. אוי אמא… איזה אישה מוזרה היא.
אה, החלטתי שאתה מכיר את אמא שלי. חשבתי שכדאי שתדע את זה.
אני לא מבינה מה לכל הרוחות עובר לה בראש. שתיתן לי לעשות את מה שאני צריכה לעשות, זה כבר מאוחר מידי להחליט פתאום שהיא רוצה להתערב לי בחיים.
אז אני הקפדתי לאכול הרבה היום, אפילו שאני בבית של אבא.
יש לי תחושה שהיא עדכנה אותו בתגלית המסעירה שלה, כי הוא הקפיד לראות שאני אוכלת ושאל אם סיימתי את הכל כל הזמן. עניתי לו שסיימתי כמעט הכל, ושהוא שאל אם אני מלאה שמתי שתי ידיים על הבטן ואמרתי "כן, בהחלט." בכל מקרה, אכלתי הרבה היום. ולא טוב לי עכשיו.
לפעמים, שקשה לי לנסח משהו, אני כותבת את זה בצורה הכי ראשונית וילדותית שיש.
זה כמו שאמרתי אז, שהשיר ההוא עושה לי רע על הלב, אז עכשיו אני אומרת שכל האוכל עושה לי לא טוב.
וחוץ מזה יש את הדברים הרגילים: אף אחד לא מקשיב לי, אף אחד לא מבין אותי, אני מתגעגעת לדברים שאני לא אמורה להתגעגע אליהם ומתרגשת מדברים שאני לא אמורה להתרגש מהם.
אני מרגישה את זה הרבה לאחרונה, כאילו אני פשוט מרגישה יותר מידי. יותר מידי רגש בבת אחת, תערובת של עצב ונגיעה ללב ואכזבה וצפייה. אני מרגישה את זה שאני שומעת שירים מאוד מסיומים, וקוראת קטעים בנושאים מאוד מסוימים. אני לא יודעת אם אני שונאת להרגיש ככה או מתה על זה. זה מרגיש משונה, ואני לא יודעת אם יש עוד מישהו בעולם שמרגיש את זה.
אולי אתה מרגיש את זה? בנג'מין?
החלטתי לקרוא לך בנג'מין, לא כמו בנג'מין בורק. אלא סוג אחר של בנג'מין.
בנג'מין זה כמו בינימין, זה לא מוצא חן בעיני.
אני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי אמא שלי, כי לפעמים אני ממש אוהבת אותה, לפעמים היא בן אדם קסום שכל כך כיף לי להיות איתו, ולפעמים אני שונאת אותה כל כך שאני מפחדת להתפוצץ.
מידי פעם אני נסחפת בהרהורים, אני לא אתאבד. למרות שאני חושבת על זה. לפעמים מתחשק לי להתאבד או לפחות להיפצע קשה, סתם כדי להפיג את השעמום.
כן, אני מקווה שאני אפצע קשה. אבל בצורה מגניבה. אני לא רוצה סתם ליפול. אולי אני אתעלף, תאונת דרכים זה קיטשי מידי.
אני לא חייבת להיפצע, אבל אני צריכה שמשהו מעניין יקרה. אבל מה בעצם מעניין מספיק כדי להפיג את השעמום הזה?
השעמום הנצחי והתהומי הזה ששום דבר לא מעניין מספיק בשביל לצאת ממנו?