המטפל בפיות הרעבות

לימדו שם לגעת ולימדו לאהוב ואנשים נכנסו עם פצעים כואבים והוא נתן להם מבט חם ולפעמים נשיקה, ולא תמיד זה כי הרבה גם האמינו שמגיע להם או שבשביל זה הם צריכים לעבוד, שאין ממש זמין ושתמיד הכל בא בעבודה. השאלה איזה.
פעם באה אחת עם פיה רעבה בתוכה. לכולם יש קצת הרבה. היא מסתתרת, מקומטת, מיואשת אצל חלק מהאנשים. חלק מהנשים בוכות מבפנים בגללה, מסיבות שהן לא יודעות..
אחת אחרת, קרה ומצומצמת עיניים למראה, סיפרה שיש לה חלום שהיא באה לכל אלה שחשבו שהיא לא מסוגלת או ביקרו אותה או סתם ביטלו אותה וחשבו שהיא סתם שקטה ולא מזיקה, היא באה אליהם עטוית שריון רובוטי ענקי (רפרנס לאגדה של קורה), ואומרת-צורחת שזאת היא, ועכשיו היא חזקה מולם סוף סוף והיא לא מה שהם חשבו וזו היא באמת, ויודעת שזה לא באמת יעזור, ומה לעזאזל כן.
ואחת חולמת תמיד או על גלישה בין הרים או על צבעים לא ידועים או על המשהו הזה שאף אחד לא יודע מהו ושהיא לא מתעניינת בשום דבר שאנשים מכירים אלא רק מה שהיא מדמיינת או רק אם זה משהו שאחרים עוד לא עשו.
וההיא שאומרת שתמיד כשהיא משחקת טמפל ראן בטלפון והשחקן שלה נפסל ונופל לתהום היא קצת שמחה. וכשהיא רואה תוכניות בטלוויזיה או טלפון היא מתחמקת מכאלה שיש יותר מדי אנשים, או מסיבות, או דיבורים על דימוי גוף והפרעות אכילה ודיבור על רוע שאולי עלול ללכלך אותה. לזהם אותה כי היא חושבת שהיא מזוהמת, אבל זה לא סתם משהו, זה צריך צלילה עמוק ששום כדורי הזיות לא יעזרו לברוח.
וההיא ששקועה רק בעצמה ולא מבינה מה האחרות בכלל רוצות כי צריך להיות מוכוון החוצה. תמיד.
והמטפל אומר שבעצם כולן מרכיבות אחת ושביחד הן יכולות לזהור, ביחד, אם יחפשו טוב, מישהו בריא. ואולי כל אחת מהן מרגישה כמו חלק פאזל חתוך ושבור, כי ביחד, רק אז הן יכולות להרכיב פאזל שלם.
והוא, איזה מזל, מרכיב בתוכו עולם שלם משלו. מלא עצים וצמחים וגשם פלאפל ועולם תחתון מלא גלגלי שיניים ואנשים קטנים מתרוצצים. הלב והרגש שלו מתפקדים גם כמכשיר איתור אנרגיות, טוען וזוהר. הוא מחפש להן מרפא, ובסוף מלטף אותן ונוגע ונושק, וגם המפלצות מתעוררות, אבל הוא לא מפחד מהן, והן הופכות לחיות מחמד. והחדר נצבע בוורוד.