המטאור שחצה את שמי הלילה השחורים
אז נתתי לו כאפה. הכאפה הזו אגרה בתוכה את כל הכעס והזעם שהיה לי עליו, כל הפעמים שהוא אמר לי "תירגעי", שאמר לי "תלמדי לקח" שחשב שהוא יכול ללמד אותי דברים, על אף שהדבר היחיד שלמדתי ממנו הוא: לא להיות הוא.
כנראה הרעיון הזה של הכאפה לא היה כל כך טוב כי מיד אחרי זה הוא הרביץ לי. וחזק. אבל לא באמת חשבתי כשנתתי את הכאפה, היא פשוט הייתה אינסטינקטיבית. ואז הכל קרה כל כך מהר… קצת קשה לזכור… הוא נתן מין בוקס כזה מהצד שהעיף אותי. הוא דחף אותי עוד קצת לפינה, העיף אותי לפינה אחרת כך שהכיסאות זזו לכל מקום והפיל אותי. כאב לי כל כך. לא פיזית, ממש לא; נפשית. כאב לי שאח שלי, יקרי, הרים עליי יד כמו שאף פעם לא עשה. אולי זאת הייתה אשמתי בגלל שאני הדלקתי אותו אך מי-התחיל-מה כלל לא משנה לי.
סידרתי את הכיסאות ישר והתחרפנתי. צעקתי עליו \"מטומטם!!! מה אתה חושב לעצמך?!?! חתיכת מפגר!!!!!!! מה נסגר עם הראש המטומטם שלך?!?!\" ועוד הרבה כאלה ואחרים. עמדו לי דמעות בעיניים ואולי שתיים-שלוש החליקו החוצה, שלא ברצוני. גם לא משנה כל כך. אבא שלי ירד מהקומה העליונה במהירות ושאל אותי מה קרה. הוא צעק על אחי שהוא גיבור על חלשים וכו' וכו'.
זאת לא הפואנטה. שיצעק עד מחר – הנזק נעשה. חשבתי שתהיה לי טראומה וכבר פנטזתי שטויות וצחקתי במרירות על הטיפשות שלי.
אח שלי עבר לחדר לאכול שם את ארוחת הבוקר שלו. אני נשארתי במטבח, אוכלת ביציבות את הכריך שהכנתי לי לפני כן. אוכלת כמו מכונה. חושבת על המקרה המזעזע שקרה לי לפני שנייה. הדמעות התעקשו לחזור אך אני לא נתתי להן. חשבתי לעצמי 'עכשיו, זה המבחן שלך. עכשיו את לא תבכי וגם אחר כך לא. את תראי לו שהוא אפס. את תתקשחי ולא תפגיני את סערת הרגשות שלך. עכשיו – זה המבחן שלך. את לא תהיי כפופה וחלשלושה. את תזדקפי גם כשכואב לך למוות, תאטמי גם אם מאיימים עלייך, לא תתני למצב הזה לגבור עלייך. עכשיו את מראה לכולם מאיפה משתין הדג ולא שמה זין על האח שלך. עכשיו – את מלכה.' ואכן כך עשיתי.
אכלתי זקופה וגאה, חתכתי עגבנייה ישר, דיברתי ברור, לא רעדתי ולא הסגרתי שום דבר. שילך לעזאזל.
לאחר מכן כל היום יצא לחשוב על המקרה הנורא ההוא. לא הפסקתי לתהות מה יקרה איתי. ואז ניתנה לי ההזדמנות וברחתי. לא נשארתי עם משפחתי אלא הלכתי לדוד שלי. לא לדאוג, הודעתי לאבא, אני אצל הדוד. טוב מתוקה, כך אמר, תהני ותמסרי ד"ש. הוא הבין את המצב שלי… קצת צורך להתרחק מכולם.
אצל הדוד לא היה משעמם לרגע. בני דודי הנחמדים שימשו לי חברה נהדרת (הם לא ידעו על אותו מקרה) ויצא לי גם לחשוב קצת יותר והגעתי למסקנה: לא אכפת לי ממה שהוא עשה. כבר מזמן לא הרגשתי רגשות חמים אל אחי וממילא לא כואב לי. אני סתם הזדעזעתי כי הופתעתי. יש לי את האנשים שאני רוצה בחיים!
והתחלתי לחשוב סתם על דברים שקרו לי בזמן האחרון…
כמה בא לי להקיא. להקיא חרא; כמה חבל שהפסקתי לדבר עם מישהו מהאתר, עד לא מזמן דיברנו והיה נחמד מאד; כמה אני אוהבת את יובל, אחותי, שאין לי בכלל צורך לנסות לפתח איתה שיחה אלא פשוט תמיד הייתה שיחה ותמיד היא תישאר. גם אם אנחנו נפסיק; כמה אני אוהבת את אבא שלי; כמה הבית ספר מעניין… כמה חברות שלי הן לא חברות נפש ואני ממש אחלה עם זה, כי אני לא רוצה להיות חברת נפש שלהן ואולי זה בכלל לא הזמן; כמה אני אוהבת את תל אביב, את החום, את המדבר; כמה אני טובה, כמה אני רעה; כמה נחמד מידי פעם לא לקלל בשיחה עם מישהו וסתם שיאמר מה קרה לו ואיך היה היום; כמה אני בסדר עם עצמי וכמה לא אכפת לי ממי שחושב שפוגע בי כי באמת לא אכפת לי מהם. ישנם רק כמה אנשים יחידים שיכולים לפגוע בי באמת והם בחיים יכללו שם.
כמה טוב שיש לי את הזכות לכתוב ולדעת שיש אנשים, גם אם המעט ביותר, שפאקינג אכפת להם ממני והם כותבים לי תגובות חמות שרק בזכותם אני לא קופאת פה למוות כי קר פה. קר לי יותר משאני חושבת וחם לי אף יותר.
אני אוהבת להת-
לא. בעצם, רק אוהבת.
תגובות (14)
קחי מעיל.
זה בארון, אינלי כח לקחת. תגובה יותר מועילה, יש?
לא
אני חושב שהשפעת הרבה יותר ממה שאת חושבת על אחיך.
אני לא מזלזל במה שעובר עלייך אבל אני חושב שהוא עובר טלטלות יותר גדולות בעקבות מה שעשה.
האם זו הפעם הראשונה שאת מרימה על אחיך יד?
כן. לפני זה הוא תמיד שיחק איתי במכות, כלומר, חניקות ב"סתם", מכות עם היד ב"סתם" וזה לא היה סתם עבורי. זה הצטבר יותר מידי שנים.
אבא שלי אומר שהוא עשה הכל "רק בגלל שהוא אוהב אותי" אבל הדרך הזו לא מוצאת חן בעיני. אז אמרתי פעם, פעמיים, והוא לא מקשיב…
אהממ… האמת שאבא שלך צודק.
אם הוא היה אדיש אלייך זה היה מראה משהו לא בריא ביחסים.
צר לי אבל אין לי טיפ…
אני חושב שתאלצי לבלוע את הצפרדע.
בהצלחה :)
בול אבל בול אותו מקרה קרה לי.. ניסיתי לעשות את עצמי כועס והייתי בשוק ממה שקרה . תוך יומיים את תשכחי מזה ותחזרי למצב הרגיל כי מה לעשות אחים זה לתמיד.
תודה דקסטר (: מפתיע אותי לדעת שעוד מישהו הרגיש כמוני וחווה את מה שאני חוויתי… לילה טוב ^_^
אצלי זה היה יותר מילולי, בעיקר צעקות. לא דיברתי עם אחותי איזה שלושה ימים וזה שבר אותי, עד שפשוט בוקר אחד דיברנו על פרלינים וההרגשה הזאת עברה…
אני מסכימה עם דקסטר- זה יעבור ואת לא תשימי לב בכלל… ^ ^
אבל מה שמפריע לי יותר זה אם הוא יחזור על כל המכות שהיו מקודם. הוא פשוט תמיד החזיק ממני אח שלו ולכן עשה עליי את כל הניסויים האלה של המכות פה ושם… אני רוצה שהוא יבין ויפסיק את מה שעשה לפני כן
הנה אני כותב לך תגובה 3 חודשים אחרי התגובה האחרונה פה. קראתי את הטקסט הזה כי התגעגעתי אלייך. כן כן. מה ששמעת. אני חושב שכל מה שאת נוגעת בו הופך לזהב. את כזו מוכשרת שכל סיפור או שיר או הגיג כזה או אחר, יהיה תענוג אמיתי. אני חושב שזה נפלא שיש את האפשרות הזו לפרוק תסכולים ומרירות או דכאונות או אכזבות או הפתעות כאלה ואחרות, דרך הכתיבה. אני גם יודע איך זה מרגיש. תרגישי טוב.
"אני לא מפסיק להתרגש ממך…" זה השיר שמתנגן לי כרגע בראש. אוף גם אני מתגעגעת. אתה ותגובותיך חמים ואכפתים מאד, כיף עצום לקרוא אותך. תגובות כשלך הן הדלק למכונית הכתיבה שבי. אבל אל תהסס לרגע גם לתת לי ביקורת או תגובה שלילית. בעזרתן אוכל להשתפר.
אני בתהליכים של כתיבה, אל תדאג. אני עוד צריכה קצת לחזור לרוח הכתיבה שתעלה את המורל והרעיונות. היא תגיע, אני בטוחה. האמת שיש לי משהו שהוא קצת מוכן… אולי אני אשפר אותו עוד הלילה ואזכה גם להעלות לפה.
אתה נפלא, באמת. תודה שאתה כאן.
מרגשת כרגיל. רציתי לפתוח בפנייך משהו שדומה אולי למה שאת חווה. אני הפסקתי לכתוב באופן רציני לפני כמה שנים. הסיפורים בהמשכים נכתבו לפני כמה שנים, השירים ברובם עוד קודם, פרסמתי אז בכמה אתרים והפסקתי את הכל כי החיים שלי עברו טלטלה טובה. שינוי גדול שהשאיר אותי בלי זמן יצירה, בלי מחשב פנוי או מקום לעצמי. מעין הקרבה, סדרי עדיפויות. אבל הרצון ליצור התפוצץ בתוכי בזמן הזה ועשיתי יחד עם בני ביתי את השינויים הנדרשים כדי שאוכל לשוב ולכתוב, כולל מקום בבית וכולל עוד מחשב. זמן כתיבה אני מנסה ל"גנוב" כמה שאפשר בין ים השעות-עבודה שלי. מן הסתם, כושר הכתיבה יורד בזמן כזה וצריך לעבוד על עצמך כדי להשיבו חזרה לאיך שהיה, אולי יותר אפילו. מן הסתם נוסף, הוא מאגר היצירות שהולך ומתדלדל. בסוף יש תחתית ואחריה כלום. ואני לפחות בשירים ובסיפורים הקצרים מתחיל לראות את הסיום. פרקים של סיפורים ארוכים יש עוד הרבה. אני נזכר באין-סוף יצירות שכתבתי פעם מזמן וזרקתי אותן עם השנים כי נחשבו רדודות בעיניי. היום פה אולי היו תופסות. אבל הביקורות היו פחות מחמיאות.
וואוו… איך חפרתי לך. זה כי אני יושב בבית היום. חולה קצת. יאללה… שנהיה בריאים. איך אני מקנא(בטוב. רק בטוב)בהתחלתיות הזו שבה את נמצאת עכשיו, מקום שממנו את תצמחי למעלה. והבסיס שלך מעולה. כשיהיה משהו פחות טוב את תדעי. מבטיח.
תודה ששיתפת. אני שמחה שמצאת לך את הדרך לכתוב כמה שיותר, כי כתיבה היא תרפיה לאנשים כמונו. היא חשובה באמת.
אתה לא צריך לכתוב "רציני". אתה יכול פשוט לזרום עם המוח-לב-יד שלך שינחו אותך. גם לך יש בסיס טוב, גם אתה יודע איך לכתוב (רואים לפי שירייך הישנים), גם אתה יכול לכתוב עכשיו. נגיד, תיקח את הרגשות הנלווים לחולי שלך ותבטא אותם בשיר נחמד. לא הכל חייב להיות נושאים כבדים ועמוקים.
נו נו, אני אוהבת שחופרים לי. אני אוהבת לשמוע מאנשים, לדעת מה שלומם, מה סיפורם. אני אוזן קשבת, כרויה תמיד. אני מעריכה שמשתפים אותי, השיתוף גורם לקרבה, קרבה לחברות. מה שמזכיר לי, שכך גם עם עזרה: אומרים שלחברים שלנו אנחנו עוזרים ונותנים, אבל בעצם הנתינה היא מה שגורם לנו להיות חברים. כשאתה נותן למישהו, יש חיבור. מקווה שהסברתי טוב, כי זה משהו שחשוב לדעת.
אתה נוטע בי תקווה שאני אמשיך ואכתוב יותר ויותר טוב.
תרגיש טוב! תנסה להרגיש טוב רגשית וכתוצאה תרגיש יותר טוב גופנית. תשמע מוזיקה, תקרא ספר, תרגיש קליל. רפואה שלמה.