המחלה שגדעה

היא ישבה על המיטה שהפכה כיסא, לבושה בפיגמת בית החולים.
מביטה החוצה, חולמת להיות כילדים המשתובבים בחוץ, חולמת להגשים את חלומותיה, שאולי לעולם לא יתגשמו.
יודעת היא שלא תשרוד את התקופה, למרות התקוות התלויות בה, לא רוצה היא להשאיר את אבא ואמא לבד, רוצה היא להישאר, להזדקן, לחיות, אך המחלה שגדעה הכול הכתה בה, וכעת לא תוכל להגשים חלומותיה ולא תוכל להזדקן יחד עם משפחתה, היא עוצמת עיניים כעיני המלאכים, ונשמתה פורסת כנפיים אל המרומים, אך השאירה למזכרת את הימים היפים, התקופות ההן בה היא לא הייתה בן כותלי בית החולים. כרגע כשהיא כבר למעלה מביטה אלינו, יודעת היא שאת מטרתה עשתה בחיים. לעולם לא תשוב לחייך ולעולם לא תשוב להביט בי בעיניה המלאות, הרי למעלה אפגוש את עיניה שוב. את עיני המלאך שעזב, עיני המלאך שלא ישוב עוד לעולם.