המורה לא צריכה לתרום

המנהל נכנס לכיתה. מבטי השורה הראשונה הסתובבו אליו בגיחוך.
אחד מהם, האמיץ שבבנים, העז אפילו לנהום "אחשלו" ולהסתכן בגילוי המסטיק שבפיו.
הם אהבו את המנהל הזה. עכשיו כשהם סוף סוף עוברים בית ספר לא היה לו אכפת להרפות קצת מהכללים.
אבל המנהל עמד בשקט.
הכיתה הסתובבה ללוח והשתתקה, שתיקתו המוזרה סיקרנה אותם.
הוא העביר את מבטו בין התלמידים. מזה שמחכה בקוצר רוח להפסקה, לזו שמחברתה מאלה ציורים במקום שיעורים, לזה שמגיש את העבודות שבוע לפני מועד ההגשה ולזו שלא הופיעה לשיעור היסטוריה אחד כל השנה.
וכלה בתלמידה האחרונה שיושבת מאחור עם הראש שעון על ידיה. המנהל עוצר שם.
גופה רועד באופן כמעט בלתי מורגש. רק כמעט.
מבלי להגיד מילה היא מרימה את ראשה וחושפת פנים אדומות ועיניים נפוחות.
מבטה פוגש במבטו של המנהל.
שניהם יודעים.
פני כל הכיתה נפנים אל התלמידה שמאחור וגורמים לה להאדים עוד ולהחזיר את הראש למסתור בין ידיה.

כולם כבר שמעו על זה.
"תסלח לי…" המנהל שומע לחישה מימינו.
כל המבטים עוברים מהתלמידה לתלמיד שחור השיער. הוא מתעלם ממבטיהם.
"היא תורמת?".
"כן".
"אבל…", נשמע ציוץ מתלמיד כחול עיניים בקצה השני של הכיתה.
"אבל מה?".
"למה?".
"למה מה?".
"למה לה לעשות דבר כזה?".
"זה לגיטימי. היא תמיד שנאה את האנשים שלא עשו את זה כשהייתה להם אפשרות".
"כן, אבל היא לא הייתה חייבת".
"אף אחד לא חייב".
"איזו מין תשובה זה?".
"קודם כל שב, חוץ מזה אומרים 'התשובה הזו' ולא 'התשובה הזה', מה למדת פה במשך כל השנה?".
"אבל אם היא לא הייתה חייבת למה היא עשתה את זה?".
"היה לה בכלל כרטיס?".
"אני לא יודע אם היה לה כרטיס, המשפחה החליטה בשבילה. אבל אני מקווה שאתם מסכימים שזאת החלטה חכמה מצידם".
"זו לא".
"ממש לא".
"בהחלט החלטה טיפשית".
"רואים שהם למדו בבית ספר הזה".
"די, מספיק עם זה… די עם הדיבורים!!!".
שתיקה.
"אם לא תהיו בשקט אני פשוט אצא, ותאמינו לי שאף אחד מהמורים לא רצה לעשות את השיחה הזאת איתכם".
קולות הנשימה של התלמידה הבוכה מאחור נשמעים כמו זיקוקים המפלחים את אוויר המזגן.
המנהל פתח את המחשב ונכנס לגוגל, מחפש במקצועניות אחר הכתבה.
"או אהה תראו מי זאת!" קורא אחד התלמידים בקול עמום. "אחינו! מה עושה אצלך היועצת על המסך?!" הציחקוקים הופכים קולניים יותר ויותר.
המנהל קם ויוצא.
הוא לא צריך להסביר להם כלום. הוא לא חייב לעשות את השיחה הזאת.
הוא בכלל לא מבין למה צריך להזכיר את הנושא הזה בשבוע האחרון ללימודים.
הוא מנגב את הדמעות ומזדקף. לא יאה למנהל להסתובב בוכה במסדרונות בית הספר שלו.
התלמידה יוצאת מהכיתה בריצה עם התיק על הגב.
הוא קורא לה, היא לא עונה.
היא לא מסכימה לעצור גם כשהוא מכריח אותה.
הוא יודע כמה הן אוהבות אחת את השנייה. כמה הן תופסות אחת מהשנייה.
"אל תברחי, בבקשה. בואי נדבר על זה! אני יודע…".
"אתה לא יודע כלום" היא מסננת לעברו וממשיכה ללכת לכיוון היציאה.
"בסדר, אז אני לא יודע. אפשר לקחת אותך ליועצת? אולי היא תעזור?".
"היא לא".
"מי יעזור?".
"יעזור אם תלך".
"את ממילא לא יוצאת עכשיו משטח בית הספר, עוד לא שתיים עשרה אפילו".
"אני אשב שם ואחכה".
"אז בואי למשרד שלי בבקשה, אני רוצה שנדבר. יש שם מזגן ואפשר לבקש מהמזכירות להכין לך תה או משהו…".
"מה תה יעזור?! איך תה יגרום לה לחזור? היא מתה. מ ת ה ! ושום תה שהמזכירות יכינו לא יגרום לה לחזור לחיות שוב". הצעקה הזו מעייפת אותה והמנהל מבחין בטיפות זיעה על פניה האדומות.
"היא מדהימה! היא המורה הכי טובה שיש לכל בית ספר בעולם ולא משנה איזה בית ספר להציע! היא יכולה להציל חמישה אנשים אחרים מהתרומות האלה, אבל אותה אי אפשר להציל". התלמידה מתחילה לבכות שוב.
המנהל ניגש אליה ואוסף אותה למשרדו ולוחש "מוות מוחי מעולם לא פגע בכל כך הרבה לבבות".