"המוסר של המספרים"

הם יושבים שם באולפן הממוזג, רחוקים אלפי קילומטרים מאזור לחימה. בטוחים. המנחה הבריטי פונה לנציג הישראלי ואז הוא שואל את השאלה.
"כמה ילדים עוד יאבדו את חייהם לפני שתגיעו למסקנה שצריך לעצור את הלחימה?"
"ניסוח כל-כך מנומס," אני חושב לעצמי. הבריטים האלה.
ואני יושב ורוצה לענות לו: "כמה שצריך," ומדמיין לעצמי את המבט המזועזע על פניו.
הנציג הישראלי מנסה להסיט את הדיון לרצחנות של האויב, אף אחד לא רוצה להגיד את מה שכולם יודעים.
"ארבעים ילדים נהרגו במתקפה עליכם, עד עכשיו הצבא שלכם הרג 9,000 ילדים," הוא שואל שוב "האם זו מרגישה לך תגובה פרופורציונאלית?"

"המוסר של המספרים."

הם חושבים שאנחנו אחרי נקמה. זו לא נקמה.
אם זו היתה נקמה היינו לוקחים את ילדיהם של אלה שפגעו בנו ומענים אותם. אם זו היתה נקמה היינו לוקחים את נשותיהם ובנותיהם ואונסים אותן. היינו עושים זאת מול עינהם, בכיכר העיר.
מעולם לא שמעתי יהודי אחד שהציע הצעה כל-כך דוחה, כל-כך מזעזעת. אני מאמין שלעולם גם לא אשמע.
זו לא נקמה.

"כמה ילדים עזתים עוד יאבדו את חייהם כדי לגרום לכם להפסיק?"
"כמה שצריך."

– אמנת ז'נבה אוסרת על הרג ופגיעה באזרחים בלתי מעורבים.
– המדינה שלך מחזיקה במלאי של נשק גרעיני, עשרות אם לא מאות ראשי נפץ גרעינים שיכולים להשמיד את העולם כולו.
– סליחה?
– יש לך נשק גרעיני שיכול להרוס את העולם כולו, את האנשות כולה. את כל הנשים, הזקנים והילדים, את החיים על כל הכוכב הזה.
– אני לא מבין את הקשר…
– למה אתה זקוק לנשק גרעיני שמאיים על אוכלוסיה?
– אנחנו לא משתמשים בנשק הגרעיני שלנו…
– אז למה אתם מחזיקים אותו, הרי שימוש בו יהרוג חפים מפשע, הנשק הזה הורג בלי הבחנה כל מה שנמצא ברדיוס אדיר סביבו. אין שום בסיס צבאי בעולם שאתה יכול לתקוף עם נשק גרעיני, בלי שהנזק ההקפי שלו יפגע בחפים מפשע, מבלי שיפגע בילדים ותינוקות. האם קיים שימוש לנשק כזה שלא יפגע בחפים מפשע?
– לא, אבל כמו שאמרתי אנחנו לא משתמשים בו.
– אבל הודית שכל שימוש בנשק להשמדה המונית, יהווה הפרה של אמנת ז'נבה, אז למה המדינה שלך מחזיקה בנשק כזה?
– לאויבים שלנו יש נשק כזה, אנחנו זקוקים לו כדי לייצר הרתעה. אנחנו לא נשתמש בו אלא אם נותקף. כל הרעיון הוא שלא נותקף, זה הרעיון מאחורי ההרתעה.
– אז זה יותר רעיון פילוסופי מנשק?
-כן.
– מה עומד בבסיס של הרעיון?
-סליחה?
– מהו הבסיס של הרעיון?
– אני לא בטוח שאני מבין…
– מפני מה אתה מנסה להרתיע את האויב?
– מפני שימוש בנשק גרעיני משלו. אם הוא יירה ויהרוג את האזרחים במדינה שלנו, אנחנו נירה ונהרוג את האזרחים במדינה שלו. זה אמור להרתיע אותו מפני שימוש בנשק שלו.
– ואתה תעשה את זה?
– את מה?
– אתה תהרוג את האוכלוסיה שלו, אם הוא יהרוג את שלך?
– תראה, אף אחד מעולם לא השתמש בנשק גרעיני, זה לא עובד ככה.
– אתה מחזיק בנשק גרעיני, אתה מוכן להפטר ממנו?
– לא.
– למה?
– הרגע הסברתי לך.
– אז במידת הצורך אתה תהיה מוכן להרוג מיליוני אזרחים חפים בפשע.
– כן, בערך, רעיונית…
– אז מדינה אחרת שהורגת את האזרחים שלך, היא לגיטימציה להרוג את האזרחים שלה? האם זה חוקי לפי אמנת ז'נבה.
– לא. זה לא בדיוק ככה, וזה לא המקרה כאן. התגובה צריכה להיות פרופורציונאלית. אני לא אפציץ בנשק גרעיני מדינה שתהרוג אלף מהאזרחים שלי.
– אז מתי תשתמש בנשק הגרעיני?
– אני מסביר לך שאני לא.
– אז למה אתה צריך אותו?
– זה נועד להרתעה. זה נועד למקרה ש…
– כן?
– זה נועד למקרה שהמדינה שלי מאוימת בהשמדה.
– וזה הסיכוי האחרון שלך לשרוד?
– כן, משהו כזה. אבל אני לא אשתמש בזה סתם, מעבר למקרה הזה, זה נועד רק להרתעה.
– ואתה תעשה את זה רק אחרי שיהרגו כמה אזרחים מהמדינה שלך? 20%? 50%?
– זה לא עובד ככה.
– מה זה ככה?
– זה לא עובד לפי מספרים.
– איך זה עובד?
– אם קיימת סכנה מוחשית שהמדינה שלי תושמד.
– גם אם לא יהרג אף אזרח?
– אני מניח שאזרחים יהרגו לפני, אבל זה לא קשור לכמות.
– אז למה זה קשור?
– אם המדינה תהיה בסכנת השמדה.
– מה זה אומר?
– אני מניח שזה אומר שאורח החיים שלנו יאוים על ידי מדינה אחרת, שלא נוכל לחיות את החיים שלנו כפי שאנחנו רוצים.
– ובשביל למנוע את זה תהיה מוכן להשתמש בנשק גרעיני.
– אם לא תהיה ברירה.
– כמה אזרחים אתה מניח שתצטרך להרוג לפני שתחליט להפסיק?
– אני לא יודע כמה אזרחים יהרגו, המטרה היא לא להרוג אזרחים.
– אז מה המטרה?
– להסיר את האיום.
– להסיר את האיום?
– כן.
– את איום ההשמדה?
– כן.
– ואתה תסיר את האיום הזה בכל מחיר?
– כן, אני מניח.
– גם במחיר של הרג מיליוני חפים מפשע.
– אני לא רוצה להרוג חפים מפשע, זו לא המטרה.
– המטרה היא להגן על אורח החיים שלך?
– כן.
– ואתה תמשיך להלחם עד שתבטיח את זה?
– כן.
– אין קשר למספר ההרוגים.
– לא. לא בצד שלהם ולא בצד שלי.
– עד שתחושת הבטחון תחזור, שאורח החיים יוכל להשמר.
– כן.
– ועד אז תמשיך?
– כן.
– כמה שצריך?!
– כמה שצריך.

* * *

– אבל?
– אבל מה?
– אתם לא מאוימים בהשמדה.
– אני מאוים בהשמדה, אורח החיים שלי מאוים בהשמדה.
– האויב שלך מאיים להשמיד את הדברים האלה, אבל האיום הזה הוא לא סביר.
– אתה מתכוון בגלל יחסי הכוחות?
– כן. האויב לא מספיק חזק כדי להשמיד אותך, את המדינה שלך. הם יכולים לפגוע בבודדים. הם פגעו במאות, אתה פוגע באלפים.
– זו לא נקמה.
– כן אני מבין, אבל אני מתכוון, אם תעצור עכשיו, כנראה שאלפי חיים ינצלו, אתה תוכל להגן על המדינה שלך.
– ואם אכשל שוב בהגנה אז "רק" כמה מאות יפגעו?
– זה כנראה לא יגיע למאות, זה נורא, אבל אתה מבין את ממדי חוסר הפרופורציה. מחיר של אלפי חיים לעומת בודדים.
– כן, אני חושב שאני מבין.
– ברור שכל פגיעה היא טראגית, אבל המספרים…
– המספרים…
– כן.
– אז אם הייתי ניגש אליך, והייתי מציע לך שתתן לי לפגוע באחד הילדים שלך, לענות אותו, לאנוס את בתך ובתמורה אחוס על חייהם של אלף ילדים, לפי אותו מוסר, תתן לי לעשות זאת?
– יש הבדל.
– קיוויתי שתגיד לי, שזו הצעה דוחה ולא מוסרית.
– זה בדיוק מה שזה, רק אדם אכזרי ושפל יציע הצעה כזו.
– אתה הצעת אותה לפני רגע.
– אבל יש הבדל, אתה מצפה ממני לבחור בין המשפחה שלי לאנשים זרים.
– וזה בדיוק מה שאתה בקשת ממני לעשות.

* * *
אני מתבונן במשפחה שלי, היא כואבת עכשיו, מדממת. היא נלחמת עבור חייה, עבור אורח החיים שלה, עבור הערכים שלה, הערכים שהיא מאמינה בהם, ואני יודע שהיא צריכה להלחם בכל מחיר. זו לא נקמה, ואין שום מוסר במספרים. אתה נלחם עד שהאיום מוסר. אתה נלחם עד שהמשפחה שלך בטוחה. גם כשאתה נאלץ בלית ברירה לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות. אתה נלחם כמה שצריך.