המוות שלקח אותו

כל משפחתי התאספה שם, בבית של סבתי ושל סבי. כולם נראו כמו אחרי סופת גשמים, עם כל הממחטות הזרוקות בסביבה. "מה קרה," שאלתי "מישהו מת?". הם הסתכלו עלי במבט של 'איך הוא מעז להגיד דבר כזה', הרי הם לא הבינו ששאלתי נבעה מתמימות דעים… בזמנו, תמימותי הייתה עצומה. בינתיים, כולם סתם ישבו שם, ונראו יותר עצובים מרגע לרגע. התחלתי להשתעמם…כשהלכתי לחדר של סבי, כדי לראות טלוויזיה, גיליתי שם, להפתעתי הרבה את אחי את אחותי בוכים. הם נצמדו למיטה, ופשוט בכו לתוכה, כאילו הם לא מתכוונים לוותר על המיטה, לוותר על מה שבעתיד הבנתי שהיה השריד האחרון שלהם ממנו. הייתי רגיל לראות את אחי בוכה, הרי הוא בכיין מטבעו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אחותי בוכה. "אני מתגעגעת לסבא…" היא מלמלה ושטף הדמעות התחדש שנית. "סבא? סבא מצד אמא? אבל הוא מת לפני שנולדנו!" התפלאתי. במבט לאחור, אני חושב שכבר אז הבנתי, אבל עדיין הכחשתי, עדיין פרטתי על מיתר התקווה. התחלנו לאכול את ארוחת הערב, אבל האוכל היה תפל וחמוץ. בעצם, כל הנפשות
בבית נראו "תפלים וחמוצים"…פתאום, נצוץ של הבנה, פגע בי. "אתם יודעים, לא ראיתי את סבא מאז שהגענו." אני אומר בקולי הילדותי, ולאט לאט, הכל מתחבר לתמונה אחת. הבכי הבלתי פוסק, המלמול של אחותי, הלבוש השחור של כל בני המשפחה, האוכל התפל, האנשים התפלים. "לא… לא! זה לא יכול להיות!סבא לא מת!וזה סופי!" צרחתי בכאב, ורצתי למיטתו של סבי, שם, עד לפני כמה דקות בכו אחי הגדולים. שחזרתי את דמעותיהם. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. עברה שעה ועוד שעה, עד הרגע בו היינו צריכים כבר ללכת, לעזוב, לנטוש את העמדות, אך עדיין לא הפסקתי ליילל. "בוא, הגיע הזמן שנל…" התחיל לומר אבי, אולם קטעתי אותו "סבא לא מת… אתם סתם משקרים! עכשיו הוא יצא מתוך המחבוא שבו הוא מחכה, וכולכם תגידו 'הפתעה' ו…". אבי חזר ואמר " הוא מת מזקנה, וכולנו צריכים לייחל למוות כזה… אתה צריך להבין שהוא מת, אבל אם תמשיך ותזכור אותו הוא אף פעם לא ימות בזיכרונך".

שמונה שנים עברו, ואני כבר בן שתיים- עשרה. אני יושב על הרצפה, בביתה של סבתי, ומסתכל על התמונה שלו, של סבא שלי מחייך. אני בוכה, כאילו לעולם לא הפסקתי לבכות מאז, אבל פחות מאשר המוות שלו, שעדיין מרגיש כל כך טרי, ויותר בגלל שזיכרוני דעך, ושכחתי איזה בן אדם היה, את הזיכרונות המשותפים שלנו, את החוויות שעברנו, את כל קיומו. משפטו של אבי עדיין חרוט היטב בראשי. לא הבנתי למה התכוון כשאמר שכולנו צריכים לייחל למוות כזה, הרי למה אנחנו צריכים לייחל למוות כלשהוא, לא משנה מהו? אנחנו צריכים לייחל לחיות את חיינו ולהמשיך הלאה! אבל כן הבנתי את מה שאמר לאחר מכן. הוא מת, אבל הוא מת גם בזיכרוני. בסופו של דבר, לא כיבדתי אותו…