המוות כה רחוק, אבל קרוב?
יום אחד התבוננתי מסביבי, העיניים שלי ראו ואמרו לי שאני הולכת ברחוב, אבל לא הרגשתי את זה. חשבתי. אני חייה ונושמת אבל אני מרגישה כלואה, כשהסתכלתי ראיתי שהכל נראה חשוך ואפור שעיני כובות, נעשות אפורות, שאני לא רואה את העולם האמיתי, שאני מחכה להתעורר כבר שנים. אני לא הרגשתי את החיים, כשדיברתי, נשמתי, כתבתי, אכלתי, ישנתי הרגשתי כלואה, הרגשתי שאני סתם עושה את זה ללא כל מטרה. עבר שבוע שבועיים ולא הרגשתי כלום, הרגשתי כאילו אין כזה דבר חיים כאילו מה שאני רואה ושומעת ומריחה ומרגישה זה לא אמיתי, נפגשתי עם חברות, צחקתי חייתי את חיי אבל לדעתי חיי לא היו חיים. דיברתי עם אמא ואבא, אבל הרגשתי שאני מתחילה להתרחק מהם לאט לאט. מאחיותי גם הרגשתי שאני מתחילה להתרחק. הלכתי כל יום לבית הספר, ניסיתי לחיות ולשווא. אלה לא חיים. יום אחד הבנתי… למה לחיות? הרי אני אמות בסוף בכל מקרה. למה כולם חיים? מה יש לחיות למענו? אהבה? אבל בסוף היא תיגמר בסוף אני כבר לא אוהב, החיים שלי בסוף יגמרו אולי בעוד שנייה, אולי בעוד 60 שנה, אבל מה זה משנה? שניהם יעברו לי מהר. חשבתי… מה יקרה כשאמות? לא ארגיש.. לא אראה. לא אשמע, לא אריח. אבל מה זה שונה מעכשיו? שאני כלואה ככה בתוך משהו שנקרא "חיים". הבנתי שהחיים הם כלום. הם ריק אחד גדול. חשבתי הרבה פעמים כמה חיים חשובים לכל אדם. כמה הוא רוצה אותם אבל למה? בשביל מה הוא רוצה לחיות? הוא הרי יודע שבסוף ימות.. בשביל מה להתאמץ כל כך לחיות בשקט אם תמות בסוף? כשאתה שומע בחדשות על מישהו מת אתה עצוב אבל לא ממש. כשמישהו מת לידך אתה ממש ממש עצוב, במיוחד אם הוא היה צעיר. אבל מה יקרה שאתה תמות? לא תישאר כלום, תהפוך לאבק. רק העצב הכאב והפחד ישארו מהאנשים שמאחוריך. אתה לא תדע את זה. פעם חשבת כך? אתה לא תחייה. לא תשמע לא תריח לא תרגיש לא תראה. אז למה אתה כל כך רוצה לחיות? בסוף תמות. אתה לא מבין?! החיים הם דרך ארוכה אבל הם יגמרו בסוף לכולם. אין לך נשמה ש'תעלה' לגן עדן, לפחות אני מאמינה כך. אתה יודע שכשאתה תמות אתה לא תיהיה כלום. אבל למה לפחד מהמוות? אתה לא תרגיש את זה. אתה לא תדע. אתה לא תישאר. בעצם עדיף שלא תישאר, להישאר קיים ולראות אנשים מתים סביבך? לחיות בעצב ובפחד? לראות זוועות? לשמוע על דברים רעים? כל פעם לאבד מחדש את קרובייך? אתה לא צריך את החיים, עכשיו כשאתה מתחיל לחשוב על זה אתה קולט. שאין לך מה לחיות, מההתחלה היית יכול פשוט לוותר על החיים. כשאתה חושב על זה כך אתה פחות מפחד. אבל כשזה יגיע. מה תאמר אז? האם גם אז תפחד? אתה חושב לעצמך.. האם שנייה לפני שתמות תחייך ותשלים עם זה, או שתבכה כשתבין שאתה עומד למות? לדעתי אתה צריך לחייך… אתה צריך להשלים עם העובדה שמעולם לא היית חי באמת. עכשיו אתה חוזר למקום שבו התחלת מההתחלה, לריק. למקום שבו לא יקרה כלום לעולם… אז אין לך מה לבכות על אובדן של אנשים, שמתו. תשמח בשבילם, שהם כה רחוקים ממך, אבל סוף סוף הם חוזרים להתחלה, לכלום, למקום שבו אין חיים אבל אין פחד ייאוש סבל ועצב. אין קנאה, שנאה. אין הרגשה, אין כלום…
תגובות (0)