המבחן של חיי

" 1,2,3…" התחלתי לספור בכיסוי עיניים בזמן שמאיה חיפשה מקום מחבוא…
" 4,5,6,7,8,9,10,11…" ספרתי עד 20 וצעקתי "מי שעומד מאחוריי ומצדדיי הוא העומד!"
והתחלתי לחפש את מאיה…
אוי! שכחתי להציג את חיי… : שמי הוא שרון ואני גרה ברמת גן יחד עם אחותי מאיה…
אני בת 10 ואחותי בת 6. הוריי הם עשירים ומעצבנים. לא מתייחסים אליי ואל אחותי, רק לעבודה שלהם.
אז מכיוון שאני הילדה הגדולה, אני עוזרת לאחותי להתמודד עם העניין וזה עוזר גם לי להרגיש שייכת לאיזושהי משפחה…
אז חיפשתי את מאיה במשחק המחבואים, ופתאום, ראיתי אותה רצה אליי. חשבתי שהיא רוצה לספור 1,2,3 במקום בו ספרתי כדי שאני יהיה שוב הסופרת אז רצתי במהירות כדי להשיג אותה, אמרתי 1,2,3 במקום בו ספרתי ואמרתי לה שהיא הסופרת עכשיו… היא לא צחקה ולא שום דבר, היא רק אמרה בשקט: "אני לא משחקת איתך מחבואים, שרון. באתי להודיע לך משהו…."
"מה קרה?" שאלתי בדאגה, הרי שום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר מהורים כאלה… אולי זה לא קשור בהורים?
"אנחנו יתומות…" היא אמרה ופרצה בבכי… איזו פצצה היא הפילה… כנראה שזה אמיתי אם היא פרצה בבכי כזה… אבל מאיפה היא יודעת ? מה זאת אומרת, אנחנו יתומות? ככה, בלי שום הודעה מוקדמת, ההורים שלנו מתו?!
אמא'לה! אני יתומה! איך אוכל לעזור לאחותי שאני בעצמי לא יודעת איך להתמודד עם זה? אנחנו יתומות……… לא רוצה….
למרות כל הרהוריי ידעתי שאין לי בררה, אלא לנחם את אחותי… אולי זה גם יעזור לי…
ניגשתי אל מאיה המתייפחת בבכי וליטפתי את גבה… היא כה צעירה וכבר צריכה לחוות אירועים כאלה נוראיים… מסכנה… אני חייבת להיות איתה בכל רגע נתון….