המבחן של חיי 2

מסכנה… אני חייבת להיות איתה בכל רגע נתון…
חיבקתי את מאיה חזק חזק וניסיתי לעודד אותה…. זה בלתי אפשרי! קודם אני צריכה להירגע בעצמי כדי שאוכל להרגיע את אחותי….
אוף! מה לעשות. מה לעשות? לחשוב שרון, לחשוב!
נשמתי נשימה עמוקה, הרגעתי את עצמי בכוח ואמרתי למאיה בשקט: "מאיה, תראי, אנחנו נצטרך להתמודד עם המצב, את יודעת. לכן, בואי ננסה להירגע. את יכולה להמשיך לבכות. זה דווקא יעזור לך. תבכי ותוציאי הכל החוצה. זה יעזור לך." יש! מצאתי את הפתרון. מאיה הסתכלה עליי לעוד רגע קט וחזרה להתייפח. טוב, הרי אני אמרתי לה שתבכה כדי להוציא את כל מה שמעיק עליה. אולי גם אני אבכה? לא… אני צריכה להישאר יציבה.
הגיע הערב. השמש היתה במערב ומחלון הבית יכולנו לראות אותה נעלמת לתוך הים שהתחיל להשחיר.
אני ומאיה ישבנו על ספת הסלון שלנו. בינתיים מאיה התאוששה מעט וגם אני.
לפתע שמעתי צלצול בדלת. דינג דונג, דינג דונג…
נגשתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה. בפתח עמדה חברתי הטובה, ליאור. הזמנתי אותה להכנס, אפילו שלא הייתי במצב כל כך טוב לאירוח…
ניסיתי להעלות חיוך על פניי וקיבלתי אותה בברכה. אחותי הביטה בליאור בתמיהה. ליאור אמרה שלום למאיה וליטפה אותה בראשה. היא ישבה על יד מאיה ואני התיישבתי ליידה. שאלתי אותה מה שלומה.
היא הביטה בי רגע ארוך לפני שענתה. היא חברתי הטובה והיא מכירה אותי טוב מידי מכדי שלא תבחין בהרגשתי. היא אמרה לי משהו, אבל לא ענתה על שאלתי. כפי שחשבתי, היא הבחינה בהרגשתי.
היא שאלה אותי מה קרה. האמת, למה שאסתיר ממנה דברים? הרי היא חברה שלי, ולחברות מספרים את הכל. היא בטוח תנחם אותי. סיפרתי לה על העניין עם ההורים.