הלקאה עצמית. רצון לאהוב.

האם אי פעם חוויתם שנאה עצמית?
אני כן. אולי מליון פעם.
אני, האדם שאמור לגונן, לשמור וללטף-תוקפת את עצמי כל פעם מחדש, דוחפת עוד במורד הגרון עד שמגיע המחנק.
שום אוכל לא נפלט.הגועל נשאר עמוק בפנים, נרקב.
והינה אני, מגיעה בסופו של יום להבנה שהאדם הפוגע בי הוא לא אחר מאשר אני עצמי.
פוגעת, בלי רחמים.
עושה שוב ושוב את אותן טעיות קטנות, גוררות אחריהן בורות גדולים של ריקנות.
יש לכל אדם מן מכונת השמדה עצמית, רק ללחוץ על הכפתור…הוראות לא מסובכות.
למה? למה אנחנו לא משתמשים בה?! לא נותנים לעצמנו צאנס?!
האם אני התאפקתי מללחוץ עליו? כבר אין לי מושג, אני כבר לא שמה לב למדד הרצונות שלי, הגזמתי- אני לא שמה לב היום, הלילה.
אני רוצה לאהוב, כי מגיע לי יותר, מגיע לי יחס יותר טוב מעצמי.
אני לא רוצה הרבה דברים אך עושה את כולם, משחקת במן רולטה רוסית משל עצמי- עוצמת עיניים ולוחצת על ההדק.
בבקשה שרק הפעם הכדור לא יפלט, שלמעשה שלי לא יהיו תוצאות עגומות, שלא יתרחש כאן מוות, של הנשמה,של הלב השוקע.
אני רוצה לצאת מכאן ולא לחזור בחזרה, אך כמה פעמים עוד אוכל לשאול איך ולא לקבל תשובה מלאה?
אני רוצה לאהוב.
אני רוצה לעטוף את עצמי עכשיו למרות שקשה, למרות שאני נרתעת, למרות שאני חושבת שהוא נרתע. לחבק ולצבור כוחות למחר, לחכות לראות האם הוא מאמין בי שוב ויחזיר את נשמתי בחזרה עם צאת החמה.