הלכלוך בידיים ובלב

אני משפשפת את ידיי מתחת לזרם המים הקפואים, מנקה לנקות את הלכלוך שלי בעזרת הסבון הורוד והגושי שליד הכיור העקום. אני תולשת ריבועי נייר טואלט זה אחר הזה, מנגבת בהם את הידיים עד‎ שחריצים קטנים נוצרים בכף ידי מהנייר המחוספס.
ואז אני חוזרת לכיתה שלי, מקווה להפוך לבלתי נראית בעשרה המטרים שמפרידים מדלת השירותים לדלת הכיתה.
כשאני נכנסת לכיתה, אני מתאכזבת שעדיין אפשר לראות אותי, ושרוצים לראות אותי. אני מותחת על שפתיי את החיוך התמים ביותר שאני מצליחה ומרגיעה את חברותיי שאני ממש בסדר, אני פשוט לא אוהבת את הידיים שלי מלוכלות.
מה שלא הזכרתי היה שהידיים שלי עדיין מלוכלות, וכך גם כל הגוף שלי. לא משנה כמה אשטוף ואשפשף אותן, הידיים שלי יישארו מלוכלכות, שחורות, שקרניות.
כי אני מלוכלת. כבר שלושה חודשים אני מלוכלכת ככה, ולא משנה כמה פעמים אני מתקלחת ומתנקה, הלכלוך נשאר דבוק אליי, לא מרפה.
אבל מסיבי כולם כבר התנקו, ידיהם מבריקות מניקיון, לעומת הידיים השחורות שלי, שצריך להסתיר מתחת לשולחן בשביל שלא יראו את הלכלוך.
והם לא רואים את זה. הם התנקו, והם חושבים שגם אני נקייה כבר. הם מדברים איתי בצורה חופשית כל יום. אבל אני עדיין מלוכלכת.
כי אני שקרנית. הידיים, וכל גופי, מלוכלכים לא בגלל עבודה באדמה, אלא בגלל שאני לא מסוגלת לומר בקול את מה שאני חושבת, לא מצליחה לבטא, לא מצליחה להוריד את שכבות האבק העבות שמסתירות את האמת הכואבת שחולשת על ליבי, השכבות מסתירות ממני גם את הביטחון העצמי שלי, כי איך אצליח לומר את האמת הזאת, האמת המגעילה כל כך? המכוערת כל כך?
אני מסתכלת שוב על ידיי, הן מלוכלכות. אני מתנצלת שוב בפני חברותיי המבולבלות וממהרת שוב לשירותים הריקים, להוריד שכבות לכלוך חזקות שאף אחד חוץ ממני לא מבחין בהן.