הלוואי שיכולתי להסביר

מתי נעשה כל כך קר, היא שאלה.
לא, היא לא שאלה, היא צרחה. היא צרחה את המילים היפות מתוך הפה שלה לאויר הקפוא, וכל הרחוב עצר לרגע ובהה. כל הרחוב המלא אנשים פשוט הסתכל עליה, הסתכל על הכעס שלה, שבא עם רוגע. הם הסתכלו על הקושי שלה לנשום, ולא אמרו כלום. פשוט הסתכלו.
זה ארך בדיוק שנייה אחת. לא יותר מזה.
היא חייכה, חיוך מתוח, עצבני. חיוך מהחיוכים האלה שאתה מחייך כשחרא לך, ואתה יודע שאיך לך שום סיבה לחייך. הוא עשה לי צמרמורת.
היא הוציאה סיגרייה מהתיק שלה, וניסתה להדליק אותה בעזרת מצית, ולא הצליחה. היא קללה אחרי זה. אני זוכרת שבאותה תקופה לא יכולתי להתרכז בה. לא יכולתי לשים לב להתנהגות העצבנית הקופצנית שלה, שמוכיחה שקרה משהו רע, רע באמת. לא יכולתי לשים לב. וניסיתי. במקום זה, שמתי לב למדרכה המסוכנת. מעלינו היו חוטי חשמל בסך הכל בגובה הראש של האיש ההולך מולנו. יכולתי להתרכז בתלמידות בית הספר, המחייכות אפילו בקור, אפילו עם העובדה שהן לא לובשות דבר מלבד ג\'ינס צמוד וסוודר דקיק. לא יכולתי להתרכז בלחץ שלה, לא יכולתי להתרכז כאשר כל כך הרבה מסביבי פעל. לא יכולתי להתרכז. כי עבר מולנו בן אדם יפהפה, כל כך יפה, שכאב הלב. אולי, רק אולי, הבן אדם הכי יפהפה שראיתי. וכל מה שיכולתי להתרכז בו זה איך הוא הסתכל על נעמי. על נעמי המזדיינת שתמיד צריך להתייחס אליה, כי היא הבולטת. השרמוטה הזאת שחייבת לקחת ממני הכל. ולא יכולתי להתרכז, כי ראיתי איך היא מסתכלת עליו חזרה. לא כמו מבט על בן אדם יפהפה, שתרצי לראות בבוקר למשך חייך, היה זה מן מבט כמו של אריה על הצבי, שהוא עומד לטרוף. ככה זה. אני צריכה להתרכז בה. והיא לוקחת ממני הכל.
אני שונאת אותה.
ואני שונאת את זה
שישר אחרי זה
היא מתחילה לקטר כמו תמיד
ואני שונאת את זה
שהיא כל כך יפה וכל כך מושכת
ואני שונאת את זה
שאני פשוט מאוהבת בה, והיא לא מוכנה לשים לב.