הלוואי והיית מבין.
קשה להיות מהצד שמחליט החלטה, שעושה את הצעד. קשה להיות האדם שמסיים את זה, שיודע שמילותיו הם אלו שאחראיים לכאב העתידי של הבן אדם מהצד השני.
אולי זה מתקבל על הדעת שרק הצד הפגוע סובל, אבל אין זה נכון.
זה לא מתפקידי לדאוג לך, זה לא מתפקדי להסיב לך אושר על חשבון הנפש שלי. אבל נחש מה, עשיתי את זה. עשיתי את זה למשך יותר מדי זמן, אבל רק לאחרונה הבנתי, רק כשהתחלת להוציא אותי מדעתי לגמרי.
בוא נשים את הדברים על השולחן, יש לך בעיות.
אתה שלילי, אתה אנטיסוציאלי, אתה חסר טאקט, יש לך התנהגות והתנהלות בסיסית של ילד בן 8, ואתה פשוט עדיין ילד קטן. ולא, לא מהבחורים האלה שהם "עדיין ילדים קטנים" באופן הזורם, המצחיק. אתה פשוט לא מפותח, אתה לא מחובר לאף מציאות אינטליקטואלית בין אנשים.
אני הייתי לצידך, כי היית לבד, לחלוטין. הייתי לצידך והוצאתי אותך מהבית, גרמתי לך להיכנס לעולם קצת אחר, אתה לא ידעת להתמודד בו, פשוט לא ידעת. אני אגרתי בשקט בשקט, את כל העצבים שלי עלייך. הייתי אמא שלך, בגרסה של נערה בגילך. עזרתי לך והגנתי עלייך, ורבים הפעמים שבהם אמרתי לעצמי שאתה הפרויקט שלי, שאני רוצה לעזור לך ולהעיר אותך למציאות.
אבל אתה יודע מה? לא. פשוט לא.
זה לא התפקיד שלי, זה לא ממקומי, וזה פשוט לא עובד. וכן, ברגע שזה התחיל לפגוע בי, כי ליטרלי פשוט התחלתי לשנוא אותך ולהרגיש רע בגללך, עזבתי. עזבתי והרגשתי רע, כי הייתי כל מה שיש לך. כי עכשיו אתה שוב לבד.
הלוואי והייתי יכולה לדעת שתשתנה, שלא תגדל להיות בחור צעיר כזה, גבר כזה, וזקן הזה, הלוואי והייתי יכולה לדבר איתך בכנות ולהגיד לך הכל, ותיקח את זה למקום טוב, ותבין כל מילה שאמרתי ותשפר את עצמך. אבל לא, לא.
במשך כל הזמן הזה, הייתי חכמה ולא צודקת. טוב נו, ברוב הפעמים שלא יכולתי יותר והתפוצצתי מרמות הטמטום האין סופיות שלך.
ותאמין לי, שאם זה לא היה מתחיל לפגוע בי ולעצבן אותי באופן שיפריע לי, הייתי נשארת לדאוג לך עד הרגע האחרון שהייתי לצידך. אבל זוהי לא המציאות.
לסיום, אני רוצה להודות לך על כל העזרה הלימודית, ועל כל הדברים הטובים. אני מעריכה את זה, וזה את מובן מאליו. והלוואי והיית מבין את מעשיי ואת סיבותיהם, והיית מעריך גם אותי.
מקווה שתמצא את עצמך, מקווה שיבוא היום ותתעורר, תעשה על השינוי. תזכור, יש עולם עצום שמחכה לך בחוץ, והוא מלא בדברים טובים ומשמעותיים.
תגובות (0)