הלוואי והאתמול ייגמר

בברכת 'בוקר טוב', נפרד ר' משה מאשתו וילדיו. ילדיו ברכוהו אותו בחזרה, אשתו עמדה דוממת. קשה לה לאחל 'בוקר טוב', אחרי ליל ויכוחים. השמים הכחולים והקרירים קדמו את פניו, וציוצי ציפורים, ליווהו בדרכו לבית הכנסת. ואשה אחת עמדה דוממת.
שום דבר לא התריע בפני העומד להתרחש.
האם הם ידעו שה'בוקר טוב', הזה יהפוך להיות הבוקר המסויט בחייהם? האם ידעו שהברכת בוקר טוב הזו של אביהם הולכת להיות צמד המילים האחרונות שהם ישמעו ממנו בחייו? האם ידעו שכל מה שהוא יזכור מהם, ממשפחתו וילדיו, זה ה"בוקר טוב" הזה, שאלו המילים אחרונות שהוא יזכור, ברגע שקנה אקדח יוצמד לרקתו, ומפיו תימלט הזעקה המהדהדת, "ש מ ע י ש ר א ל", ונפשו הטהורה תעלה בסערה השמימה. לא הם לו ידעו.
ואם כן, כיצד הם ירגישו, מה אשתו תחשוב, כשתצפה לו, עם כוס קפה מהבילה, תבשל לו ארוחת בוקר בידיים מגוידות ששרתו אותו עשרות שנים… והנה הוא בושש מלבוא.
הוא. בעלה המסור שדקה אצלו היא כמו נצח, שאף פעם לא מאחר לה, השעון מתקדם, והוא מאחר. וזעקות יללות האמבולנסים, הסירנות המהדהדות, מעיפות את קצב פעימות ליבה לרקיע.
שם נשמתו המנוחה של בעלה הצדיק עומדת.
ובידיים המסורות האלו, היא תדליק את הרדיו, ובגרון צחיח, היא תשמע את הודעתו הנסערת של הקריין, על "פיגוע אכזרי בבית הכנסת בהר נוף". ולא, המוח יתקשה לעכל את מה שהלב מסרב להרגיש. הזמן אז יידמה בעיניה כמו נצח ומסך שחור אפוף אדי ערפל, של "לא רק לא את בעלי," ימלא את מוחה.
היא אוטמת את אוזניה מלשמוע שאין הרוגים… מלשמוע על המוות, שהופך את חייה, לקשים יותר ממנו. היא מסרבת לדעת, בשביל לא להרגיש…
אבל המציאות, היא כה אכזרית שלא מקבלים אותה בידיים הנכונות. והקריין יודיע, "כוחות ההצלה זיהו בוודאות ארבעה הרוגים, ממתפללי בית הכנסת, שנדקרו ונורו בעודם עטורים בתפילין ובטליתות, ונמצאו מתבוססים בשלוליות של דם – דמם הטהור שהוקז לשווא, וזאת למה? הם נשאו על גופם את סמל הא ל מזה דורות. הם יהודים.
ואז התודעה תחלחל, אל לבה בפתאומיות, היא תפרוץ את כל מסכי האטימות, שהיא כפתה על עצמה, רק אז הלב, לבה, לב אישה חרד לבאות – יקלוט.
הוא יקלוט שבעלה. הוא הלך היום לבית הכנסת, הלך ולא חזר. וצעקתה "לאאאאאאאאאאאאאאאא", זעקה של אישה, מקפיאת דם, שטומנת בחובה, נהרות של דמעה, ולב חרד של אישה, תפרוץ מקצה עולם ועד קצהו. חבל שאנחנו לא יכולים לשמוע אותה, להבין אותה, לקבל אותה, את הזעקה "לא משה, יש אחריך עשרה ילדים, שאבא לא ילווה אותם לחופה, שאבא לא ימחה את דמעתם, ויענה לשאלה של שנים אבא היכן אתה? אתה חסר לנו בלב".
ובידיים האלו, בידיים הטובות והרחומות, שגידלו לתפארה עשרה ילדים, ושירתו במסירות את בעלה שנים על גבי שנים היא הכתה את עצמה עד זוב דם, הלב ההיסטרי שיבש את הגיונה, והיא הכתה את עצמה, כשתזעק בלי קול, "הו משה מה עשו לך הבני עוולה האלו?" ואז היא גם נזכרה בכל הריבים האחרונים, שהיו להם. היא נזכרה כיצד אתמול בליל אמש רטנת באוזניו, עד כמה קשה לה עם העומס ושיושיט לה מעט עזרה. ובלילה קבלה את פניו מיטה קרה ואשה ממורמרת שפלטה, "אני לא יכולה לסחוב את כל העומס הזה של הבית לבדי".
ולבבך הקט יתכווץ, כשיקלוט, שאלו המלילם האחרונות שיזכור משאשתו. את זה והברכת "בוקר טוב האילמת שלה. ואין פלא שאמרה לעצמה: שבגלל מילים אלו א לוהים הראה לך, מה זה באמת לסחוב עומס שלם של בית ל ב ד ך.
ודלתות המרה השחורה נפתחו לפניה.
הטלפונים זרמו בלי הפסקה. הילדים האומללים מררו בבכי, "אבא למה אתה, למה דווקא אתה?" שכנות, הושיטו ממחטות וכתף תומכת, והיא דחתה את שניהם, הגדולים, התרוצצו ממקום למקום, בנוגע לסידורי ההלוויה ואת רק דבר אחד עמד בליבך. ובין רגע הם הפכו מבית עליזים לבית אבלים, והיא, רק דבר אחד עמד בליבה ותפס את כל ישותה.
בעלה. ועכשיו הוא איננו.
היא לא דמיינה את הרגעים האלו, בהם הוא עמד עטור בטלית ותפילין, והתחנן לפני א לוהים על שלום בית, על אישה רגועה ועליזה – שכבר לא יכול לראותה, לעולמים. על אותם רגעים איומים, כשהעיניים השוטמות נביט בו, ועל קור הסכין שהוצמדה לעורפו. על אותם רגעים, שהנצח מתגמד לעומתם, והוא חשב רק על דבר אחד, הוא אמר רק דבר אחד, "יש לי אישה וילדים בבית", ו'שמע ישראל', כשנשמתו עלתה בסערה השמימה.
היא רק דמינה, את הגבר כסוף השיער, שפניו לוו בחיוך קורן, לכל פרצוף חמוץ היה לו תרופה ממתקת. הוא היה הקברניט של ספינת ביתם ברגעי משבר. היה. היה ואיננו עוד, ועל זה היא בוכייה.
הילדים בלי אב. הרגעים חדים כמו סכינים, שכל דבר קטן מזכירים לה אותו, וארוחת בוקר שעמלה עליה בשני ידיה לפייסו, תישאר מיותמת על השולחן, וברכת ה"בוקר טוב" שליווה אותה בצעידתו אל שערי מותו, תהיה חקוקה בליבה לעד, ותזכיר לה את המפץ הגדול, שנוצר מאובדן אשה.
נכון, הדקות יחליקו כמו שמן, אך תמיד עוד יצופו בם דמעות הכאב. השנים ידברו בעד עצמם, וכן היא נסחפה במעגל החיים. הלא החיים הם אלו שמכתיבים לנו את ההתמודדויות, ולא ההתמודדויות מכתיבים לנו את החיים. אבל פניו המאירות וחיוכו הזורח, זה מה שהיא חזתה בדמיונה כל לילה לפני השינה, בעודה על יצועה, וחציה הריק של המיטה מחריש ליגונה.
ואז יגיע יום השנה, שכל המשפחה על שללה תעלה לקברו העדיין טרי שלו, היא מביטה במילים האלו, שנחקקו מעל: "פה נטמן איש טוב…"
בקומץ המילים הזעומות שמנסות לתאר את רוב מעלותיו של בעלה ה' יקום דמו. היא מזילה את דמעותיה על השיש ונושקת למילים המתכתיות. שם היא יודעת שתוכל לבוא ולומר לך את מה שיושב לה על הלב בכל שעה שרק תחפוץ.
"סליחה".
"סליחה על זה שאכזבת. סליחה שלא קיבלתי את המשבר, וסליחה על הזמן הארוך שלקח לי בכדי לומר זאת".
ובשמיים הוא יחייך. ובעיניו הרוחניות יראה את מעלותיה של אשתו הרבה מכפי שהיא רואה בעיניה הבשרניות. ויומר לה ולעצמו "סלחתי. עוד הרבה מזמן, לפני שאת היית בכלל ראויה לבקש".
והיא רק בקשה ממנו, שאחרי שצלחה את נהר הסבל, שהורכב מדמו של בעלה ושל שאר נפגע הפיגוע, ש"הלוואי והאתמול לא ישוב לעולמים". היא יודעת שבעלה הוא הגיבור שלה, הגיסור שהקיז את דמו על אמונתו בעם היהודי. והוא בשמים גם יודע, שהיא הגיבורה שלו, זו שלקטה בעבורו את כל דמעות ילדיו – ודמעותיה – היא הניחה עבורו מעל גבי השיש.