הלב השבור שלי

אימאלה.
זאת המילה הראשונה שיצאה לי אחרי שנכנסתי לכאן לאחר בדיוק 3 שנים שלא.
שלא תטעו, הכתיבה היא עדיין חלק משמעותי בחיי, הפתקים שלי באייפון יוכיחו זאת . אבל לא כתיבה לעיניי כל, כזאת שאת משחררת ונותנת הזדמנות לאנשים אחרים להיחשף אלייך, להזדהות.
אז 3 שנים שלא ביקרתי פה, ועכשיו אני מגוללת בין כל מה הסיפורים שכתבתי ועולה בי חיוך כזה, אתם יודעים, חיוך של איזו תמימה הייתי, מה העסיק אותי אז ואיך היא לא יודעת מה מחכה לה בעתיד.
אחד הדברים המשמעותיים שעברתי בזמן הארוך שלא הייתי פה, הוא שברון לב.
בערב אחד חשבתי שפגשתי את אהבת חיי, לימים אפילו התארסנו, אבל אולי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה ומהר מאוד קיבלתי כאפה מצלצלת מהגורל שהתעקש שדרכי היא לא איתו.
היה לי קשה לקבל את זה.
אולי החלק הרציונלי שבי מבין שזה לא היה נכון לי, אבל הלב מסרב להתגבר. הוא אוהב, הוא מתגעגע, הוא רוצה להרגיש שוב באופוריה.
שוב ושוב נזכרת בהרגשה המתוקה הזאת, שגבר שאת אוהבת מסתכל עלייך, נוגע בך, מדבר איתך, אפילו מתפרק ובוכה לידך. בבטן שכואבת מרוב פרפרים, בלב שמאיץ בכל פגישה, בתשוקה אליו ובחלומות ששנינו תלינו בהם תקוות.
אבל יש דברים גדולים מאיתנו, ונוכחתי לדעת זאת בצורה שבה מערכת היחסים בינינו נגמרה.
סיומת מרה, כואבת, פוגעת, ומשפילה שהוציאה ממני כל טיפת אנרגיה אחרונה שעוד נשארה בי. בעל כורחי הייתי צריכה להתמודד עם סוף שלא ייחלתי לו, שלא רציתי בו, ונשארתי לבד עם עצמי ועם הלב השבור שלי.
לא הכל היה מושלם אני מודה.
בדיעבד אני מבינה שאין חשוב כמו להיות שלמה עם עצמי, ואיך זה מרגיש כשאני לא שם.
פעמים רבות דברים התבצעו בדרך בה התפשרתי, לצערי לא על הדבר הנכון – למען הסיבות הלא נכונות.
גיליתי כיצד פחד יכול לנהל אותי, כשאני בטוחה שלאבד אותו זה אומר גם לאבד את עצמי, והפרידה שנכפתה עליי הוכיחה לי איך למרות שאיבדתי אני ממשיכה.
ישבתי באוטו שבורת לב מנותקת לגמרי, בחניון מול הים.
ראיתי שהגלים ממשיכים להישבר על פני הסלעים בחוף.
השמש תכף שוקעת ומתחלפת בירח.
מאחוריי כביש עמוס ופקוק באנשים שממהרים למשימות הבאות שלהם לקראת סיום היום. השעון מתקתק ותכף נגמר לו היום . מחר יום חדש
יום שאני בוחרת איך לחיות אותו, למרות הכאב שבי.