הלב אמר לי לעצור

פתאום הכל השתנה לי, הדיכאון חזר אבל בהרבה יותר גרוע וגם החרדות.
אני עוצר את כל מה שאני עושה בחיים ופותח את הלב עם המפתח ששנים לא השתמשתי בו.
אני צריך לשפוך את הלב, אני מרגיש שאני גוסס, הלב כבר עמוס ורוצה לצעוק שאני יפסיק לשמור, את הדברים, את השיחות, את הפחדים, את האהבה הגדולה שלי, את הדברים שמציקים לי, את כל האנשים שאני לא סובל. הוא רוצה שאני יזרוק אותם ישרוף אותם הם גרים בתוכו שנים, אני סובל בגללו אין לי שקט אני בלחץ, אני פוחד, אני לא רגוע אני בוכה אני לא מפסיק לבכות זה כל כך קשה.
אני כותב עכשיו ואני בוכה, אני סובל קשה לי, קשה לי מאוד. אין מספר ואין מילים לתאר כמה אני סובל.
אני צריך הפסקה אני צריך לברוח, למצוא מקום שקט ורגוע. להוציא הכול מהלב להרגיש קצת חופשי, ולהפסיק לבכות סוף סוף, ולהגיד שאני מאושר.
אני לא יופיע פה הרבה זמן, אני צריך זמן לעצמי זמן לרפות את עצמי, אני צריך כמה ימים או שבועות.
אפילו שאני נמצא במצב השחור הזה, שאני לא יודע איך לצאת ולראות את האור. אני לא פוגע בעצמי, אני לא אומר שנימאס לי מהחיים. פשוט הלכתי למקום הלא נכון ונפגעתי שם.
אפשר לצאת מזה, לא נשארים ככה כל החיים.
אני נושם עמוק ומפסיק הכל, אני הולך עכשיו. אני הולך לרפות את עצמי ואת הלב, אני מרגיש שאם אני לא יעשה משהו עכשיו יקרה לי משהו.
הלב אמר לי לעצור.