ה"לא" הראשון שלי.

את ה"לא" הראשון שלי קיבלתי במעבר בין החטיבה לתיכון כשניסיתי להתקבל לבית ספר לאומנויות ללא הצלחה. הציונים שלי, שנעו בין שבעים לתשעים, לא סיפקו את הדרישות שלהם. הציונים שלי לא נמוכים, פשוט לא הייתי מספיק טובה בשבילם.
החשובה המחורבנת הזאת כשאתה מקבל מעטפה לאחר המתנה של שבועות אם לא חודשים. הציפיות שבאו מהיום ששלחת את התעודה עד ליום שקבלתה את המכתב שדפק הכל. החיים שלך בתוך חור שחור וכנראה שאתה לא מוכשר או חכם או יפה או כל דבר אחר, בקיצור – חסר מזל. ההתרחשויות שבאו לאחר מכן צועקות בעוצמה מחרישת אוזניים שהכל לטובה, בידי נמצאת ההוכחה שמאמתת את הצעקה.
את ה"לא" השני שלי קיבלתי יום חמישי אחד בשיחת טלפון מרגשת ומכאיבה כאחד. שלושה חודשים חיכיתי לטלפון הזה. התקשרו אליי פעמיים, בפעם השנייה יכולתי לענות.
הפקידה שדברה איתי אמרה שבסיבות רבע לשתיים הם יחזרו אליי.
באחת וחצי, בזמן השיעור השביעי, קיבלתי שיחה נכנסת.
לפני כן סיפרתי את המקרה לכמה אנשים נחמדים, כגון זאת שהייתה חברה שלי בחטיבה אבל הזמן העדיף שנדבר זו עם זו לעיתים רחוקות וזאת שקבלה שיחת טלפון עם תשובה חיובית וסביר להניח שמה שאני חושבת שהיא אמרה זה באמת מה שאמרה.
שתיהן קבעו שאם קיבלתי שיחה יש רק תשובה אחת, לא היה קשה להאמין להן, אחרת לא היו מתקשרים
אז באחת וחצי קיבלתי שיחה נכנסת.
"בראיון נורא התרשמנו ממך ומהליך ההעצמה האישית שלך. נורא אהבו את הדרך שלך ומה שאת רוצה לשנות ולהוביל"
ודאי שאלו לא היו המילים המדויקות, הרי עבר מספיק זמן בשביל שאשכח אותן.
"בדרך כלל אנחנו שולחים דואר אלקטרוני אבל אני בחרתי להתקשר אלייך בשבילך להגיד לך אישית שלצערנו לא יכולנו לקבל אותך, אין מקום וכרגע אנחנו בוחרים את האנשים המתאימים ביותר. אבל זה לא אומר כלום לגבייך"
אם לא הייתה מתקשרת, יכול להיות שזה היה פחות כואב ואם אתם בוחרים את האנשים הכי מתאימים בוודאות זה אומר משהו לגביי. אם יש משהו שאני שונאת זה משפטים מנחמים שלא מנחמים.
לא בכיתי.
התאפקתי. לקחתי הכל בנימה טובה והכרחתי את עצמי לחשוב שגם ככה לא באמת רציתי לקבל תשובה חיובית. אבל רציתי, הו כמה שרציתי.
כל השיעור, כל ההסעה. התאפקתי.
הגעתי הביתה לגלות שאין מפתח, גשם חזק יורד , בעוד פחות משעה אני צריכה להיות בעיר אחרת ונהרס לי הפן. התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, להודיע שאני אאחר.
לא התאפקתי.
בכיתי בלי הפסקה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ככה. מאז תהליך ה"העצמה האישית" שלי הפסקתי לבכות כמעט לחלוטין.
היא כעסה כי אמרתי לה שוב ושוב שנהרס לי הפן, אבל היא ידעה שבכיתי על הכל.
בכיתי על התשובה השלילית, על הגשם, האי נעימות שנוצרה בשיחה, החבר הזה שממש חשוב לי אבל צורת הדיבור היבשה שלו כלפי פתאום מעליבה, על אותם פעמים שאצטרך לעמוד מול תשובה שלילית, על כמה שאני לא מוצלחת או מיוחדת. בכיתי כי לא יצא ממני שום דבר.
אבל היא הייתה שם איתי ולא משנה כמה היא כעסה.
היא הייתה כשנהרס לי הפן.