הכל לא בסדר

רעש טריקת דלת ביתה היה הרעש הכי טוב שהייתה יכולה לשמוע בעשרים וארבע שעות האחרונות. אז ככה נשמע צליל החופש, אמרה לעצמה. היא פלטה אנחה כבדה וניערה את את ידיה ורגליה במטרה להעיף את החיוכים המזויפים והעמידה הזקופה שהתאמצה כל כך להתרגל אליהם במהלך היום. שרירי פיה סוף סוף יכלו להרפות, והחיוך המזויף שחילקה לכולם בבית הספר נעלם. לחיה עדיין היו קשיחות מדמעות שנזלו שם בבוקר. היא לא טרחה לשטוף את פניה לפני שיצאה לאוטובוס, לא ראתה בזה חשיבות מסוימת. אולי היא בעצמה רצתה שמישהו ישים לב שבכתה, ושאולי מישהו סוף סוף ישאל איך היא מרגישה. אבל זה לא קרה.
לקח לה כמה רגעים לקלוט שכעת נכנסה למרחב המוגן שלה. בבית אף אחד לא יכול לראות אותה, אף אחד לא ינזף בה ואף אחד לא יתחיל איתה כאן וויכוח בנוגע לצפיפות חיה. ליבה החל לפעום במהירות מהתרגשות.
היא לא ידעה כמה זמן כבר לא התרגשה ככה. וזה היה מוזר, היא התרגשה כל כך מכך שנכנסה לביתה ולא יותר מזה. היא נכנסה לביתה כל יום, אבל היום היא הרגישה מעין פרפרים בחזה. היא באמת באמת בבית, בלי זיופים, בלי צעקות. כאן היא יכולה להיות עצמה.

בלי לחשוב פעמיים היא רצה במעלה המדרגות לחדרה, פתחה את התריסים, הכניסה קצת אור וציוצי ציפורים, קפצה על מיטתה ופתחה את הספר שהיה מונח על השידה. לא היה לה אכפת מעבודות, מתכונות, בגרויות, שיעורי בית וטקסטים שהייתה צריכה ללמוד בעל- פה. הספר, זה היה הדבר החשוב ביותר כרגע. היא הייתה צריכה להרגיע את עצמה, והספר היה התרופה היחידה. בשעות האחרונות ממש שקלה את האפשרות שאולי היא חווה דכאון, אפילו התקפי פאניקה, וזה הגיוני. אבל גם זה לא היה לה אכפת. הספר, העולם של הספר. היא חיכתה לרגע הזה כל היום, לרגע בו תוכל לברוח מהמציאות לעולם אחר מלא תקווה ואהבה. עולם כל כך שונה מהעולם שלה. במציאות, חברים היו נוזפים ולא מתחשבים שגם לה יש חיים, וגם לה יש לימודים. היא רצתה כל כך לומר להם: "זה שאתם טיפשים, לומדים ברמות נמוכות וקובעים חזרות כל יום כל היום, לא אומר שאכפת לכם ממשהו. יש אנשים קצת יותר חכמים שאין להם זמן לזה, או שצריכים יותר זמן מכם כדי ללמוד לדברים. העובדות מאד פשוטות".
הם פשוט לא יקשיבו לה- היא ידעה זאת. ובאיזשהו מקום היא גם רצתה לתקוע בהם סכין.
לא היה להם אכפת ממנה.
זה גרם לה להעריך את עצמה פחות.
זה גרם לה לחשוב בכל חזרה להצגה שאנשים לא מעירים לה על דברים לא בגלל שהיא טובה, אלא בגלל שהם פשוט התייאשו ממנה ומהמשחק הגרוע שלה.
היא הגיעה לכל חזרה בתחושת דכאון, מה שהשפיע לרעה על המשחק שלה, והיא ידעה זאת. בתחילת החזרות, שעוד היה צחוקים וכיף, גם היא הייתה מלאת אנרגיות לשחק.
אבל עכשיו, כשמאיימים עליהם כל הזמן, מלחיצים אותם, צועקים- היא פשוט באה עם חוסר חשק לשחק. חוסר חשק להעלות את ההצגה בכלל. היא לא רצתה את זה. היא רצתה לפרוש בכלל, אבל ידעה שכך תדפוק את כולם.
די, נמאס לה מזה. נמאס לה מההצגה, מהחזרות, מהחברים, מבית הספר, ממשרד החינוך, מהעולם שלה. היא רצתה לפרוש מהעולם, היא התייאשה ממנו לגמרי. הוא מצץ כל טיפת תקווה שעוד הייתה לה.