הכלב שקשר אותי / חלק א׳.

איך מתחילים סיפור אמיתי? טוב, כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה, אבל האמת שהסיפור המסוים הזה התחיל הרבה, הרבה לפני זה..
זה היה יום שלישי. ממש, לפני פחות משבוע. היה חום אימים, במיוחד בתל-אביב, שאליה נסענו. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלי שם, ולא הפסקתי להתלהב מממדי הנמל ומהחנויות הרבות. קנינו אייס שוקו בארומה ונסענו לשים את בן דוד שלי אצל אימא שלו.
״האמת, התערוכה בכלל לא הייתה מעניינת,״ ציין אח שלי כמה דקות אחרי זה. ״מאוד השקיעו בה אבל זה סתם בזבוז של כסף.״
״אני מסכימה איתך,״ אמרתי לו. ״טוב, חוץ מהאזור משחקים.. כמה קונסולות יכולות להיות במקום אחד..״
״זה עלה שמונים שקל, ועוד בהנחה,״ אמר אבא שלי בקול מריר.
ככה המשכנו להתלונן עד שהגענו לעיר שלנו. הדבר היחיד שהיה ניתן לצפות לו באופק זה מסיבת הסיום של אח שלי התינוק, תומר, בים, מחר אחרי הצהריים.
נכנסנו הביתה, מודים על המזגן הענקי שלנו בסלון. למרות שהיה ישן, הוא תפקד באופן יוצא מן הכלל והוא הסיבה לכך שלא נמסתי בקיץ הזה. המזגן למעלה התקלקל, ובלילות אני מתקיימת רק משפריצר מים וממאוורר בגודל של צב קטן.
״היה לכם כיף בתערוכה?״ שאלה אימא שלי, שעמדה במטבח וניקתה את הסדנה מהבוקר. אימא שלי מעבירה סדנאות שוקולד, לרוב בבית, מה שמקשה על אבא שלי למצוא לנו מקום בזמן שהיא עובדת. בשנה שעברה בילינו את רוב הקיץ שלנו בחדר של ההורים שלי, למעלה, עם המיטה הענקית, המזגן, האייפד, האייפוד ובעיקר הספרים.
״הייתה שם אבן מהירח, וממש נגענו בה!״ אמר אלעד, אחי, בהתלהבות. ״תראי-״
הוא חטף את מכשיר הנייד שלי מהשולחן. ״תחזיר את זה!״ אמרתי. ״הוא חדש, ואם הוא ייפול אני-״
״אכלתם משהו?״ קטעה אימא שלי את הוויכוח.
״אכלנו את הבייגלה מהבוקר וקנינו אייס שוקו.״ אמרתי.
״אז אני אכין לכם צהריים עוד מעט,״ אמרה אימא. ״יש לי המון עבודה.״
התיישבתי בסלון, עוברת על התמונות במכשיר הנייד שלי ומוחקת לפי הצורך את התמונות המטושטשות או תמונות דומות. הטלפון של אבא שלי צלצל. זה לא היה משהו מיוחד. אבא שלי מקבל הרבה טלפונים. הוא עובד בחברת היי-טק ומקבל שיחות מאנשים מסין או מקוריאה על מכשירים חדשים. הוא נוהג להסביר לנו על המכשירים שהוא קונה, אם כי זה לא תמיד מעניין אותי.
הייתי שקועה כל-כך בסידור התמונות שלא הקשבתי לשיחה בינו לבין המתקשר אליו. אבל כנראה שאלעד הקשיב, כי אחרי שנייה הוא צעק ״אנחנו הולכים לקבל כלב לשבוע!״
הנחתי את המכשיר בחבטה על הספה. ״מה?״
״כן! שלום מביא לנו את הכלב שלו לשבוע, כי הם טסים לחו״ל!״ הוא ממש קפץ מרוב התרגשות, אם כי יש לציין שאלעד תמיד קופץ.
״הכלב של שלום?״ אמרתי כמעט בצווחה. ״זה הכלב של נועה! היא העלתה תמונות שלו לאינסטגרם שלה!״
פתחתי את מכשיר הנייד, חיפשתי את המשתמש שלה וראיתי שוב את התמונות. יש לה כלב מסוג קינג צ׳ארלס, עם אוזניים חומות מתנפנפות, עיניים עגולות וגוף קטן.
״הוא כזה מתוק!״ התמוגגה אימא שלי.
״מתי אתם מביאים אותו?״ שאלנו אני ואלעד פה אחד.
״מחר, אחק הצהריים.״ ענה אבא שלי. ״קרני, צריך לחשוב מה לעשות איתו בזמן שאנחנו לא פה-״
״הוא לא יכול לבוא איתנו לים?״ שאלנו באכזבה.
״אין סיכוי,״ אמרה אימא שלי בקול חסר-הסבלנות שלה, שהשתמשה בו כשלא רצתה שיתווכחו איתה. ״הוא לא נכנס הביתה אם הוא יתלכלך בחול.״
נהדר, חשבתי. הוא אפילו לא הגיע לכאן, וכבר הם מתייחסים אליו כמו אל עונש.