הכי רחוק, הכי קרוב

בס"ד

בת 18, כיתה י"ב. היא מתכננת את הבריחה כבר 3 חודשים שבוע ויומיים.
היא שמה כסף בצד, כסף שאמור היה לשמש לבגדים ולאוכל ולספרים באנגלית שהיא בסוף לא קנתה. הכל מתוכנן בחיים שלה, היא פחדנית מלידה ואולי זה גנטי… נמאס לה. ההורים שלה מדברים שיח חירשים, האחים שלה נדמה שתמיד מראים לה שהם הצליחו יותר. אולי זה נכון, ואם כן היא הראשונה שתודה ותצחק על זה, אבל היא יכולה להשבע שבכל פעם שהם מתארגנים לצאת עם חברים היא קצת שונאת אותם וקצת אוהבת את עצמה על הבחירה שיש לה, הבחירה לא להיות חלק מהרעש.
הבחינה האחרונה ביום חמישי 15/6, שבוע לפני סוף הלימודים. בדיוק ב13:30 היא תגמר, ואז היא תקח את המפתחות ואת הכסף ואת התיק עם כל הדברים החשובים באמת, שכבר מוכן מראש, ותיסע.
אבל, בחיים, כמו בכל שיר טוב באמת, לא הולך לתמימים חלק.
יום שני 12/6:
היא קמה. מתלבשת, הרגעים שלה ביום ,שברירי הנאה קטנים מול מראה.
השעה כבר 8:00 ותיאורטית השיעור כבר התחיל, אבל היא מזמן ויתרה על לרוץ למקומות. לא אחרי אוטובוס, ולא להתחלת השיעור, ולא אחרי הקצב של העולם..
היא פוגשת את החברה הטובה שלה, אפשר להגיד הכי אבל לא בכל רם…. כי אולי זאת רק היא.
הם נכנסות ביחד, היא באה עם העקבים הוורודים היום, הם נוחים וגורמים לה להרגיש כאילו היא מרחפת. כמה אפשר ללכת עם נעליים שטוחות, להגיד ' נוח לי' ו'אני עליהם כל היום ולא מרגישה אותן', מתי ויתרנו על טיפה מאמץ? מתי לשאוף לגובה נהפך לכזה מטרד?
הן עולות במדרגות, שומעות את השיר SUDDRNLY I SEE , כל אחת עם אוזניה אחת. ופתאום מתעקם לה העקב הורוד, כמה בוגדני מצידו, והיא נופלת והשיר מפסיק ויש שקט. וקימי לא יודעת אם מותר לצחוק כבר ומרימה את התיק. היא קמה, לא מחייכת כי שנופלים בפומבי קמים וממשיכים הלאה בלי להביע כלום, מין תעתוע ראייה על האחרים. בשקט לוחשת לסופי : " בסרט הבחור החתיך, ויליאם משהו, היה בא ומרים לי את הספרים.. אני מקווה שזה ברור לך. MY SILLY LIFE ", ושתיהן צוחקות ונכנסות לבית ספר.
10:00 – שיעור ב…. אני מנחשת תנך . אין לי מושג מה הולך מסביבי. פתחתי את הספר ואני נמנעת מקשר עין עם המורה, נמנעת מ 'אולי תקראי לנו…' עתידי. אני חושבת שזה בעיקר מה שעשיתי בשנותיי בתיכון.
יש את הרגעים האלה, שהמורה מחפשת משהו או מסתכלת על אס אמ אס שהיא 'כל כך מצטערת זה פשוט בעלי..' , וכולם מתחילים לדבר ביניהם, מתלחששים. כאילו שהם חיכו רק לרגע הזה ,להגיד את הדבר הכי מצחיק או חשוב או סודי לזה שלידם, וזה הגיע. על מה חיכיתם לדבר כל כך? על מה אתם תמיד מדברים? ואיך רק אני ברגעים האלה מחכה שתסתמו ולא כי השיעור מעניין. אולי לא רק אני בשקט, אולי יש עוד שקופים, אבל אנחנו לא רואים אחד את השני… איך רואים שקוף, אם הוא בכלל לא שם.
הפסקה, ואיך שהוא גם זה לא בא לי טוב. לאן ללכת, עם מי, מתי אני לא קשורה ולא שמה לב לזה. הצלחתי להתחמק מסופי. היא טובה, ורחפנית , אבל גורמת לי להרגיש היצור הכי מוזר בעולם. תמיד 'מה עשית היום בשיער' או 'איך את הולכת על הנעליים האלה', וה'נשבעת לך שאת משוגעת' שאני מספרת על זה שלא הרפיתי מערוצי הילדים עדיין.
אני לא משוגעת, אני אני ונמאס לי לתרץ את זה. ולצחוק במבוכה. ולהסביר. לעזאזל מה יש להסביר פה. תודה לאל שיש לי תוכנית בריחה מטורפת. להתרחק מהכל
בעודי מתהלכת במסדרונות בהפסקה, מחכה לרגע שיהיה לי את האומץ לשים אוזניות כי זה נראה כמו מהלך מפחיד כל כך שאני בפומבי. זה פשוט מהדברים האלה, שבדיוק שאני אתכנס בעולם שלי יעבור שרת שירצה שאני אזוז ואני לא אשמע אותו, או חברה שתקרא לי ואחרי זה תשבע שאני מרחפת ואולי עובר עליי משהו….
ראיתי את חבורת הבנים המצחיקים האלה, שאני תמיד מסתכלת עליהם וחולמת שיום אחד הם יבואו ויגידו לי 'היי את, בואי' ולא נפסיק לצחוק לעולם.
הם בכיתה המקבילה, מין שלושה מגניבים מוזרים שמדהים אותי בכל פעם מחדש שהם מגיעים לבית ספר בכלל. אחד עם שתי גומיות בשיער, אחד נמוך אבל יפה בצורת ערפדית כזאת והשלישי דוגל בבגדים עם קרעים בכל מצב. ושרוואלים מסיני בימי שישי.
ממשיכה ללכת, נתקלת בסופי וויק. אוי לא, ויק. שכחתי להזכיר אותה?! יותר נכון נמנעתי מזה.
הבחורה אמורה להיות חברה שלי, היא אוהבת אותי כאילו אנחנו זוג לא ממומש, ולא מבינה רמזים שזה לא הדדי. יש בה משהו מפחיד, אי אפשר לומר לה לא. אני וסופי מדברות על זה לפעמים, שתינו מפחדות. לא מדברות על זה הרבה כמו שהיינו רוצות, ויק משרה עלייך פחד גם שהיא לא לידך.
אחרי כל פעם שדיברנו עליה, הייתי בודקת בפלאפון שלא נשארה איזה שיחה פתוחה… JUST IN KASS.
לויק יש חבר דיקטטור כמוהה, מתאימים. והיא רצה אליי בלי יותר מידי ' מה שלומך היום חברה שלי ' אלא ' איפה נעלמת???? אני חייבת לספר לך מה היה עם כריס אתמול…. ' .
והנה זה מתחיל. שוב. אני וסופי. יושבות, אומרות 'וואו' ברגעי השיא ו'איזה חמוד' , ואסור לשתוק לרגע. גם הקשבה לוויק היא משימה אמתית. אי אפשר לא להתרכז, היא תעקוץ מיד ב'אני רואה שזה ממש מעניין אותך'. ובכן, זה באמת מעניין לי את האפנדיציט בערך, אבל הפחד מהעקיצות שלה חזק יותר מהחוצפה שלי.
הסיפור היום מתארך. ובתוך תוכי נבנה חלום לברוח היום.. להקדים את הבריחה. הרוח בשיער, שירים שאני אוהבת ברקע, זורקת את הטלפון בביוב הקרוב ולהתראות ושלום.
מאחורי ויק אני רואה את דבון, הבחור עם הקוקיות, הולך ברוגע מהיר ומתקרב לג'יפ הצהוב שלי.
איך הוא יצא מהשער, כמה חסר דחיית סיפוקים הוא… מה… הוא נכנס לאוטו שלי!? מה נראה לו?
אני רוצה ללכת אליו ולראות מה לעזאזל… אבל ויק מדברת. ואיך אצא מהשער. ומה אומרים לו… אז פשוט שתקתי. עד שסופי ראתה גם, ושיחקתי את עצמי מופתעת וויק ישר דחפה אותי יחד עם 'קדימה, אני לא אלחם גם את הקרב הזה בשבילך'. למה קרב, למה תמיד מלחמה.. ואף פעם לא ביקשתי את העזרה שלך.
הלכתי לכיוונו, שכנעתי את הבנות ללכת לכיתה. זה מה שחסר לי, עדים לכישלון שלי לעמוד על שלי. כמה פחדים בדקה, ילדה… שששש… אני צריכה ללטף את עצמי ברגעים כאלה.
השומר החמוד נתן לי לצאת, אין פחות מזיקה ממני כנראה.
התקרבתי לאוטו, נכנסתי למושב הנהג ובלי להסתכל אחורה זרקתי לו ' היי חבר' . תמיד נחמדה.
הוא צחק, שמעתי קלושות ולחש 'סעי מפה' . 'סעי… המנהל החמור עושה בדיקת לוקרים ממש עכשיו. יש לי שם חומרים משמחים מלפני כמה חודשים… רק ששכחתי את הקוד ו… כדאי שנברח'. נברח!? חשבתי, אבל אמרתי 'אה… טוב תגיד שזה לא שלך או משהו. אפשר להנצל מהכל'.
'לא במקרה שלי, אני אבוד עוד מהריאיון קדם- חטיבת הביניים כשחשבתי לספר לו על כל המקרים שהייתי בטוח שמופיעים בתיק האישי שלי ושמוזר לגמרי שלא כתבו' .
התחלתי לנסוע אחורה, יצאנו מהשדרה בא נמצא בית הספר והוא עבר למושב הקדמי, לידי.
'אני דבון ,דרך אגב' צוחק קצת, 'ג'יפ מהסרטים יש לך ילדה'.
'כן… הוא של אחותי אבל היא בעיקר בבית.. ואני ילדת ניינטיז עם ג'יפ צהוב ומכנסוני ג'ינס עכשיו. כלומר, היום'.
'ואיך קוראים לך שכחת לומר לי' , אני מכירה אותך, ואתה לא יודע מי לעזאזל אני. מעצבן הקוקיות והביטחון שלו. עובר דרך השקופים שהוא.
'אני בל' .
'בל, לאן נוסעים?'
'מורידה אותך בתחנה הקרובה וחוזרת לבית ספר בנאדם, אל תתרווח'.
'אוהווו… ' זרק והתחיל לחטט בתא הכפפות שלי. אני עסוקה בלקחת את הפניה הנכונה, שנתיים על ההגה ועדיין מבוהלת.
'המשימה: בריחה?' הוא אמר. אוי לא, הוא מצא את דפי התוכניות שלי… מה לעזא.. 'עזוב את זה'.
והוא עוזב, ומרים ידיים כאילו אני מכוונת אליו אקדח. 'מצטער '
'לא.. לא!! מה אתה מחטט מה… כאילו… ' לא יוצאות לי מילים, רק לעכל את הבושה שהוא ראה את הרישומי-ילדה-בת-13 שלי.
' היי, היי מצטער. זה פשוט נצץ ו…. דברים צבעונים … מה זה..?….'
הגענו לתחנה. 'רד'.
'פה? אין מפה אוטובוס לבית שלי… תמשיכי בעלייה וכבר נגיע. אין אצלי אף אחד'
'אז תיקח שני אוטובוסים. או ארבעים. רק תן לי לחזור'
'אני לא יורד. לא עד שתספרי לי מה הנוצצים האלה במחברת שלך'
'ברצינות? רגע, אף פעם לא שמעת על העטים האלה עם הנוצצים? יש להם גם ריח…'
'אני נשבע שאני לא אספר לאיש. ולא אצחק. אני ילד סקרן ומעצבן ועדיף לתת לי את מה שאני רוצה'
'טו… אני .. לא מאמינה שאני מספרת לך' , הבנתי שאני אתחיל לספר, הוא יאבד עניין ופשוט ילך. כמו תמיד, אז אוקיי , נלך בדרך הזו .
'החלטתי ,אחרי המבחן האחרון, לנסוע לבד לתקופה, בלי להודיע מראש או משהו… בריחה כזאת'
'בריחה? רודפים אחרייך???' ,הוא מסתכל אליי, אני מסתכלת על הכביש.
'לא נו, לא במובן המילולי.. כאילו, לברוח ,להעלם להם'
'נשמע טוב. למה ביום חמישי? בריחה זה משהו ספונטני ,ריצה מטורפת ותוך כדי מפילים דברים כדי לבלבל את האויב. לא מתכננים שנה מראש, עם עטים צבעוניים ילדה'
'בדקת את זה במילון? אין חוקים לבריחה, ואין חוק נגד בריחה מלאת חוקים'
הצחקתי את עצמי אפילו. ידעתי שזה עלוב לתכנן ככה, אבל אולי ציפיתי שעד יום הבריחה הכל יהיה טוב ומי בכלל ירצה לברוח מהנצנצים שיש לי בחיים.
' בואי נברח עכשיו. אני אבוא, אני בורח מהחוק ואת בורחת מ…. עצמך ?'