הכחשת הבדידות האנושית

באוטובוס בין עבודה למנוחה, אנשים מדברים בטלפון, קובעים, מסדרים וממשיכים בחייהם כמובן מאליו ואני שואל את עצמי, האם הם אף פעם לא שואלים את עצמם מה הם עושים באמת?

אני שומע בהפסקה של אחת העובדות בעבודתי, היא עם חברה בטלפון, השנייה בקצה השני של הארץ בחופשה עם חברות אחרות, היא בוכה לה בטלפון, שהיא שונאת את החברות האלו, והעובדת מנחמת אותה, אומרת לה שתחזור שתיהן יצאו לבר להנות, ואני שואל את עצמי, האם היא אף פעם לא שאלה את עצמה למה היא עם בני אדם שהיא לא אוהבת באמת?

סבתא שלי, במיטה לבד בחדר זוגי עם בעלה, מביטה בטאבלט בעוד ש"אהובה" בקצה השני של החצר, עובד במסעדה הלא מצליחה שלו, היא ראתה אותי, חייכה ואמרה היי ומתוך נימוס אני החזרתי היי ויצאתי מחדרם ואני שואל את עצמי, האם היא אף פעם לא שאלה את עצמה למה היא בזבזה את חייה על מישהו שהיא סובלת איתו?

ואני הולך לי מסתכל לתוך אור המנורה, דמעות נופלות מעיניי, אני נופל על המיטה שם כרית על הראש ונרדם, בחלום אני הולך בין מסדרונות הבית ספר היסודי שלי, מאותו גובה שהייתי בו אז, הפינות נראו מנחמות והקירות מלאות דם נשטף, הם שכחו לנקות אבל מהחדר המחשב שבו נסגרתי הכי הרבה, שמתי את המפתח שנשכח השמור עמוק במקום שאף אחד לא יכול להגיע אליו ופתחתי, הדלת נפתחה לפני, גופה מסריחה על כסא מסתובב והקירות צבועים באדום, אני סוגר את הדלת מאחורי, אני מחבק את הגופה אשר ממנה לא יצא שום חרק אשר שכן בה והיה לה לחברה, לא היה אפילו חרק, זה היה היום נזכרתי, שבו מת הרצון שלי לחברה אמתית כי נרצחתי על ידי החברה אשר עדיין מהלכת בעולם הזה ולא, הם לא יודעים על כך שהם הרגו משהו בדרכם ואני שואל את עצמי, האם הם אף פעם לא שאלו את עצמם למה שרדתי?

אני פונה לכיוון הדלת לצאת ממנה, יד מאחוריי תופסת אותי, אני מסתכל מאחוריי, מתוך הפה של המת יוצא משפט :"האם אי פעם שאלת את עצמך למה אתה חושב שאתה יכול להכחיש את הבדידות האנושית החודרת בך עמוק כל פעם ופעם?"

התעוררתי מלא זיעה באותו היום, כמו כל יום וכמו כל יום מחיי, אעבור בין אנשים ואחיה לצידם עד סוף ימיי, ואשאל את עצמי שאלות על אנשים אחרים, וקול שלא נשמע שאני ער ישאל שאלה אחת "מתי תפסיק להכחיש את אנושיותך כלפיי עצמך?"