הישרדות (הסיפור נכתב לפני חמש שנים וחצי. האירוע אמיתי)

שלום. אני נבוך כלשהו, מהסס, אולי גם חושש קלות, לספר את שקרה לי לפני כמה שבועות. מעולם לא העזתי לבטא את חוויותי בכתב, כל שכן בעברית. ככל שידוע לי אני הראשון מבני מיני (המונים, להערכתי הזהירה רבבות רבות ) שעושה צעד נועז שכזה. לדידי – פריצת דרך, אנטרפרנריות אם תרצו.
תחילה ברשותכם, אציג עצמי לקהל הקוראים. אין לי שם משל עצמי. אני מכשיר סמרטפון נייד מודל אייפון S4 ישן למדי השייך לבילי (השם אמיתי אך למען שלום בית אעדיף שלא לחשוף את זהותה המלאה). אני ברשותה מעל שנתיים. אולי שלש. היחסים ביננו סבירים. קורקטיים. מחד גיסא אחטא לאמת אם אומר שבילי נוהגת בי בעדינות יתרה. מדי פעם היא שומטת אותי מידיה והמפגש הבלתי נמנע עם הרצפה גורם לי לכאבי תופת. למזלי, אני מוגן ע"י כסוי גומי עבה למדי שעד כה מנע ממני נזק אורתופדי או זעזוע מוח ולמעט שריטות קלות בעורי יצאתי ללא פגע. מאידך גיסא, ראוי לציין שאין היא מתייחסת אלי באלימות. לעיתים קרובות אינה זוכרת היכן הניחה אותי בתום השימוש. לא מעט מהשיחות הנכסות נועדו לזהות את מקומי המדוייק. בתיק (בחיכוך טורדני עם חפצים שונים שעם רובם יש לי הכרות קודמת), על מושב המכונית, במקרר או במקום אחר בבית, בסופר, במסעדה או במשרד. ללמדכם שאין לי מקום קבוע. במהלך חיי זכיתי לבקר באין ספור אתרים בארץ ובחו"ל. למזלי לא סיימתי את חיי הקצרים באסלה, באמבטייה או בקרקעיתו של מקווה מים אחר כרבים מעמיתי. בסופו של יום חיי סמרטפון שגרתיים למדי … עד לאותו אירוע מוזר ויוצא דופן.
ועכשיו לעצם העניין. מעשה שהיה, כך היה.
בשבת אביבית, יצאו בילי ובעלה לטיול בהרי הגלבוע עם חברים. נדברו להפגש בקיבוץ עין חרוד היות והחברים, כך הבנתי משיחה קודמת, הגיעו מטבריה אחרי חופשה בת יומיים במלון בוטיק מפנק. לא סגרו ספציפית איזה מבין הקיבוצים – איחוד או מאוחד. רציתי להעיר להם על כך אך העדפתי שלא לדחוף את האף לעניינים לא לי ולזרום…. יהיה מה שיהיה.
בבקר זה לא נשכחתי בבית ואפילו זכיתי לשמש כנווט מוביל באמצעות האפליקציה Waze (שעם יד על הלב אני דיי מסמפט למרות ששורפת את עכוזי ומדלדלת את כל האנרגיות שלי). האמינו לי – אחרי שעתיים של Waze אני מרגיש כמו בשיאה של שפעת מזן אלים במיוחד – חום קודח מלווה בחולשה טוטאלית.
מן הון להון, הנסיעה צפונה עברה ללא תקלות ובסופה נפגשנו בצהלות שמחה עם החברים. מפגש בנאלי. אחרי התארגנות קצרה לרבות ביקור בשירותים המרווחים של חנות רהיטים מקומית, הוחלט כי נמשיך לטייל ברכבם של החברים מסוג היונדאי i30.
יצאנו לדרך ופנינו לגלבוע. מייד כשזזנו חשתי בחוסר נוחות מסוימת. משהו יוצא דופן. מוזרות. השמש קפחה על תצוגתי ומשב רוח הכה בפראות בדופן התחתונה שלי וחדרה לקרבי דרך שקע המטען. בעודי נצמד בחוזקה למשטח עליו הייתי מונח כל שהצלחתי לחשוב היה – לו הייתי אייפון 5 מצבי היה שפיר לאין ערוך בנסיבות הקיימות. שהרי מן הסתם אתם יודעים שדגמים מתקדמים יותר שלי הנם בעלי פרופיל דק יותר ושקע המטען צר בהרבה. בקיצור – אכלתי אותה בגדול ! חבל שלא שמו אותי בכיוון ההפוך כך שהדופן הנגדית, זו עם לחצן ההפעלה פונה לחזית. תכלס – לא נעים להודות. הייתי מפוחד עד מוות.
לאחר זמן מה שנראה לי כנצח חוט מחשבותי נקטע ע"י שיחה נכנסת. זיהיתי את המקור המצלצל כבעלה של בילי. זיק תקווה ניצת בי. אזרתי כוח והשמעתי קולי בעוז אך ללא תקנה – איש לא נגע בי. דקות ספורות לאחר מכן – שיחה נוספת. הפעם מהחבר. זמזמתי את הטון הקולי הקבוע בשארית המטען שנותר בסוללתי אך לשוא. אצבע לא דגדגה את גופי הדווי. התקווה לגאולה נגוזה. דכאון טוטאלי.
ושוב טלטולים, האצה פתאומית, האטה, פניות חדות ומשב רוח תזזיתי. לפתע – הכל פסק. הרוח שכחה. תחושת רוגע נעימה אפפה אותי. הפחד נמוג. ובעודי מנמנם קלות, עוד שיחה נכנסת. הפעם יד בוטחת הרימה אותי ואמצה אותי אל חיקה בחום ואהבה. צחוק רועם התגלגל ברקע. פקחתי את הצמצם והמראה שנקלט ברשתית מצלמתי היה מקום המפגש ממנו יצאנו לפני כעשרים דקות.
בדיעבד הסתבר כי בעודינו שועטים בבטחה לגלבוע, הבחינה בילי שאני איננו. לא בתיק, לא בכיס ולא במכונית. אולי נשארתי ברכב שלה, אולי בחנות הרהיטים, אולי סתם נפלתי על החול בסביבה. דאגתה הכנה והאמיתית לגורלי נגעה ללב כולם. חזרו לנקודת המפגש כדי לחפש אותי. החיפושים עלו בתוהו. איש לא העלה בדעתו שכל אותה עת שהיתי על גג מכונית ההיונדאי ושרדתי את תלאות הדרך.
איני בטוח שיש לי זכות ראשונים על סיטואציה כזו – להשכח על גג מכונית ולצאת בשלום לאחר נסיעה ממושכת. שאם כן אולי שברתי את שיא גינס. מעניין. שווה בדיקה. שנחפש בגוגל?