היפוך בשלוש מאות שישים מעלות.

איך אני מגיע למצבים כאלה? מצבים שבהם אני חושב שחברים שלי יתעלמו ממני תוך שנייה, אנשים שדברתי איתם יום יום שונאים אותי או מתעלמים ממני.
אני מסתכל סביב ואני תמיד לבד. אני מדבר עם מישהו בחופשיות, צוחק. אבל תמיד יש את המחשבה הזאת שיום אחד משהו ישתנה והוא ינטוש אותי, ישאיר אותי לבד. אפילו יום אחד של התעלמות יספיק כדי שיעלו מחשבות כאלה בראשי. החשש הזה שאני אהיה לבד כל החיים שלי, שדברים כאלה לא ייפסקו.
אני מכבד תמיכה, אבל ישר עולה חיוך מזויף, כאומר "תודה, אבל אבל היא אמיתית? היא מהלב ולא מרחמים?"
ואז עולה השאלה – אני סתם פרנואיד? זה האופי שלי? לדחוק אנשים?
אולי, אולי המחשבות האלה מציפות אותי בבת אחת ולוחצות עליי להישבר, ולהיות כזה.
או שיש להם סיבה לנטוש. סיבה לשנוא אותי. סיבה להתעלם.
"לא. לא. לא." אני מנסה לסנן. זה לא עוזר, כי ברגעים כאלה המחשבות שלי נעלמות ומרחפות אל מחשבה בודדה בפינת הראש שמתנפחת אל כולו וכמעט ממוטטת אותו – הבטחון העצמי.
הבטחון העצמי הנמוך משתלט ומזכיר לי את כל הדברים שבהם אני לא טוב, כל הסיבות בעולם שיש לאנשים לא לדבר איתי. גם הדברים הכי שטחיים ורדודים, שאף אדם שאני מכיר לא היה שופט בגללן, כולן עולות פתאום. ועוד פעם, אני אומר לעצמי "לא" בראש, בניסיון לסנן את אותן מחשבות, אבל זה לא עוזר. האם בגללן אנשים מתעלמים ממני?
או שאנשים לא מתעלמים ממני. אני מדמיין הכל, אני באמת פרנואיד. הכל חששות.
ומה איתן? מה עם החששות? אני חושש מכל כך הרבה דברים שאני כבר לא יכול להבדיל בין פחד ממשי לפחד טיפשי. איך אני אצליח להבדיל? איך מצליחים במצבים כאלה?
ואז נופל האסימון שבחיים לא אקבל תשובה. כי שוב, חוזרת השאלה.
איך אני מגיע למצבים כאלה?