הים

שברי הצדפים החותכים דוקרים את כפות רגלי היחפות, אך אני מתעלמת מאי הנוחות וממשיכה לרוץ, עד שאני מגיעה לחול הרך הזהוב של חוף הים.
אני מאיטה את צעדיי ככל שאני מתקרבת לחול הלח וההדוק מגלי הים שהתנפצו עליו.
אני מגיעה לשולי החול למקום בו המים מתחברים לחול.
אני מתכופפת, ומניחה בזהירות על החול הלח את אותיות שמי שפיסלתי מגושי חול.
אני מזדקפת, פוסעת פסיעה לאחור ומחכה לגל שבא וסוחף איתו את שמי, הרחק למעמקיו שם הוא יתמוסס לאיטו.
לאחר מכן אני נעמדת במקום, פניי כלפי השמש שמתחילה לשקוע לאיטה וצובעת כתם זהוב במים.
הרוח נושבת בשערי ומביאה לאפי את ריח המלח והחול, הגלים מלכחים את כפות רגלי והשמש מאירה ומחממת את פניי.
ליבי מתמלא לאיטו בשלווה ואושר.
הים.
רק לו יש השפעה כזו עליי.
החיוך המתפשט על שפתיי לא מונע מהדמעות לעלות בעיניי.
הים.
הוא תמיד עורר בי געגועים לדברים- בעיקר לדברים שלא היו- אך כעת לבי מוצף בגעגועים לכל מה שהיה לי ואבד.
הים.
לעולם לא אותו דבר, תמיד משתנה, אף פעם לא חוזר על עצמו, מזכיר לי שהדברים שהיו לי לעולם לא יוחזרו, וכל מה שנשאר לי זה להשלים עם האובדן ולהמשיך הלאה- כמו הים.
אני פוסעת באיטיות לתוך הים, המים מגיעים עד קרסולי.
אני מרגישה אותו קורא לי, מפציר בי לבוא אליו, להפוך חלק ממנו, להיעלם בין גליו.
אין צורך לשכנע אותי, אני רוצה זאת בכל מאודי- להיות חלק מהדבר הקסום והיפהפה הזה.
השמש יורדת באיטיות והים הכחול ירוק נצבע בשלל גוונים, ירוקים, ורודים, זהובים, נחושתיים, טורקיז, צהוב, חום, שחור.
הים מכיל בתוכו את כל הצבעים.
צריך רק להתבונן, ואז רואים צבעים מופלאים, חסרי שם שלא ניתנים לתיאור.
אני מתבוננת בגלים בתשומת לב.
כשהם מתרוממים- לשניה או שתיים אפשר לראות דרכם- ואז המים נאטמים שוב, והגל מתנפץ לקצף לבנבן שמתמוסס לאיטו.
אני מרגישה בכל עצם מעצמותיי את עוצמת הים, ולרגע שוקלת להמשיך להתקדם לתוכו, אבל אז אני מתרחקת כמה צעדים אחורה מהמים- אני פה רק להתבונן. לא לגעת.
אני כורעת על ברכיי וכותבת בחול הלח מילים ומשפטים וצופה בגלים המוחקים אותם.
אני לא שמה לב, וגל גדול מתנפץ ומרטיב את שולי חצאית הקפלים של שמלת התכלת שלי.
אני קופצת ממקומי לעמידה ומעווה את פניי בשל הקור.
אני ממשיכה לפסוע לאורך חוף הים, שרה לי בשקט ומשוטטת במחשבותיי למקומות נידחים.
עכשיו, לאחר ששלחתי את שמי עם המים וכתבתי כל מה שרציתי על החוף, אין לי מטרה. אני מונעת רק על ידי רצונות קטנים, מנסה לנצל את הזמן על החוף עד שיקראו לי ללכת.
לאחר מספר דקות של שיטוטים אני רואה אבן מיוחדת. אני מרימה אותה ושוטפת אותה מהחול והלכלוך.
היא חלקה ויפה וצבעים מיוחדים משתלבים בה.
אני מחליטה לקחת אותה איתי.
אני נתתי לים את שמי, הוא ייתן לי מעט מיופיו.
אני ממשיכה לתור אחרי אבנים ואוספת את המיוחדות והשונות ביותר שאין עוד כמותם.
כעבור זמן מה קוראים לי.
הגיעה זמני ללכת.
אני מביטה בים, שנצבע כולו זהב מהשמש הכתומה אדומה שכבר כמעט שקעה כולה במעמקיו, ופוסעת לתוכו נותנת לגלים לשטוף את כפות רגלי בפעם האחרונה.
"שלום ים" אני לוחשת.
אני מפנה את גבי לים והולכת משם, מעיפה מאחורי כתפי מבטים אחרונים בים שלי.
אני עוד אחזור.
אני תמיד חוזרת.
והים תמיד מחכה לי.