הים

כשהעצב מקונן בי, אני אוהבת ללכת לים. בדרך כלל בלילה, שכל כך שקט ורגוע, שאין אף אחד שיפריע לי לחשוב, לבכות, להתפרק.
אני מוצאת נחמה בחול הרך והקריר, כי הרי הערב כבר הספיק לקרר אותו.
אני אוהבת להעביר את אצבעותיי על החול, לשרבט שירבוטים לא מובנים.
לשים את רגליי במים הקרירים, למרות שזה אסור. אבל מה אכפת לי? הרי אין מציל מציק בשעות הקטנות של הלילה.
אולי יקרה נס, וב"טעות" המים יסחפו אותי הרחק, לאי בודד ושקט, בו אוכל לחיות ללא פחד, שקרים, אכזבות, עצב.
בו אני אוכל להחליט מה מותר ומה אסור, מה רע ומה טוב.
ואז אני קמה מהחול הרך, וחוזרת למציאות. הרי גם אם יש אי בודד שכזה, כבר שאגיע אתגעגע לכולם מסביבי.
אתגעגע לחברים, להורים, אפילו לאויבים המציקים.
אני אתגעגע הביתה.