הילד שקם היום

ככה זה, אני ואתה, רחוקים שנות אור אחד מהשנייה בעודנו יושבים באותה כיתה. באותם כיסאות ושולחנות מאתמול.
השולחן שלי מקושקש בשרבוטים של לבבות עם פלסטר וכנפיים שבורות.
אתה מניח את הראש על השולחן ונאנח, כאשר ליבי נשבר לרסיסים ותוהה מה קרה לך.
כי אסור לך להיות עצוב, פנייך לא נועדו לבכי.
החיוך שלך הוא החיוך הכי יפה בעולם ביחד עם השיניים הלבנות והגומות בצד.
חברות שלי אומרות שאתה סתם ערס גנגסטר שחש את עצמו, אבל אני יודעת שהן טועות, אתה אדם אחר ממה שאתה מקרין החוצא- וזה בסדר, אתה רק מנסה להגן על עצמך ולהראות את הקשיחות שלך.
אני לא שופטת אותך. אני כמוך.
אני אוהבת להראות את העצבות שבי, הבדידות והפסימיות שלי.
זה חלק ממני וזה חלק מהרושם הראשוני שלי.
היום בשיעור, בפעם הראשונה מתחילת שנה שפתחת מחברת והתחלת לכתוב. אני לא יכולה לבהות בך כי אני יושבת באמצע הכיתה אז אני משחקת את עצמי כאילו לא אכפת לי וממשיכה להעתיק מהלוח, אבל בכל כמה דקות אני מסתכלת עלייך כשאתה כותב, מפוצצת רגשות, מתרגשת שאתה מתחיל לקחת את עצמך בידיים.
האמת שזה ברור מאליו שמחר תקום ברגל שמאל ותמשיך לזלזל בלימודים ולהבריז, אבל יש תקווה שביום מן הימים תקום כמו הילד שקם היום. תמיד יש.