הילדות

הילדות משפיעה על המשך החיים, אמר פרויד וצדק.
במשך שנים תמיד ליוותה אותי התחושה, שאני מקום שני, שלא רואים אותי באמת.
כשהתאהבתי באנשים הלא נכונים, הם השאירו בי צלקות כאלה שאזכור אותם לכל החיים.
הייתי בתקופות הכי רעות, איבדתי חברות, אהבות, חוויתי רק פרידות.
פעם הייתי חושבת לעצמי למה זה מגיע לי? שרע במשפחה, בבית ספר ובמקום האהוב עלי.
הוצאתי את זה דרך הקאות, אלכוהול, סיגריות, בכי ולילות חסרי שינה.
הזמן עבר והכרתי אנשים חדשים, כאלה שחשבתי שירפאו אותי מהמחלה הקשה הזאת.
מהבדידות של עצמי והדיכאון שפקד עלי.
אנשים שכעת אני מערערת בנפשי האם גם הם לא מתאימים לי.
ואם התשובה היא לא, אצטרך להתאבל עליהם כמו התהליך הידוע שיצאתי ממנו לאחרונה.
אני אדם אחר משהייתי, תהפוכות החיים פעם למטה פעם למעלה, הכרתי את הלמטה מקרוב.
אני רגילה לכאוב, מן תחושה שמלווה אותי הרבה זמן, לא טעמתי את טעם האושר.
כלפי פנים עצובה ובודדה כלפי חוץ שמחה ומאושרת.
הכל זה מסכה, אני לא מאשימה את כל אותם האנשים סביבי.
אני מאשימה את עצמי, על הנטייה הזאת שהזיכרון נשאר ואי אפשר קצת לשכוח.
אחרי כל כך הרבה פגיעות, איך אפשר לחיות?
אני מרגישה שכולם בסופו של דבר מאכזבים אותי, אני רק רוצה לברוח.
עד שהצלחתי לצאת מהילדות, הילדות חוזרת עם אנשים אחרים, הכל מוכר לי.
זה עצוב לדעת שאלה בעצם החיים שלי, אני לא יכולה להתעלם מזה.
נשאר לי רק להאמין בעצמי וביכולות שלי, שיום יבוא ואני אגיע למקום טוב יותר.
אני בצד של הנפגעת והפוגעים שוברים את החתיכות האחרונות שנותרו שלמות לרסיסים.
אולי זה שוב הזמן שלי ללבד עד שיום יבוא, ואני אקבל את כל החום ואהבה שהייתי זקוקה להם.
אני לא רוצה לתת לילדות לגרום לי שוב להיות לבד.