היכן הייתם

הן נעלמו את אומרת לעצמך כל בוקר, כל צהריים וכל ערב. הן נעלמו ואת צריכה להיות גאה בעצמך, הנה תראי הן לא נמצאות פה הן הלכו. וככה עברו חודשים בלעדיהן, בלי רגשי הנחיתות שהיו תוקפים אותך בכל ההזדמנות הכי קטנה שהייתה להם, הם אף פעם לא היו מוותרים על הזדמנות טובה להתקפה. הרי המגנים ששמת על ליבך לא חזקים מספיק כנגדם, הבוקר קמת לעוד בוקר בלעדיהם, בלי רגשי הנחיתות. עשית את כל העבודה הרגילה ואז התחלת לחשוב, ולחטט עמוק עמוק בפנים. פתחת קופסא שעליה הייתה שכבת אבק גדולה ומכובדת, פתחת את הקופסא ומשם הם הגיחו כל הרגשות באו לדרוש את מזונם, הרי לא האכלת אותם כבר חודשים. כבר חודשים בלי כל הירידות הרגילות בלי ההורדה העצמית שתמיד מדרדרת בקצב שבלתי אפשרי לעקוב אחריו. אבל הן חזרו ואת האכלת אותן כמו ילדה טובה, אמרת בדיוק את כל מה שהן רצו שתגידי והם אכלו אותך, אכלו את נשמתך ואת, את כל כך התגעגעת לתקופה הזו, לתחושה של הנפש המתמוטטת, לכל הרסיסים שנמצאים בקרקעית שמחכים לחזור להיות שלם. אבל הנה התחושה חזרה ואת מרגישה איך ליבך נהייה כבד עוד פעם, איך תחושת הקלילות שבך נעלמה. האם הם הסיבה שלא יכולת לישון בלילות? האם בגללם את לא נרדמת ונשארת ערה מחכה, ועד שאת ישנה זו לא שינה נעימה, אלא שינה שרודפת אותך מלאה בסיוטים וחלומות רעים. אבל לפחות היא קצרה את אומרת לעצמך. אז הנה הם חזרו ואין לך שום ברירה אלא לקבל אותם בזרועות פתוחות ולהפוך לשלם שהייתם במשך כל כך הרבה זמן.