היו זמנים טובים יותר

לא משנה כמה ננסה, לא נוכל לשכוח.
לא נוכל לשכוח את ימי הגשם שבהם לא היו לנו מטריות והוא לקח אותנו תחת חסותו.
לא נשכח את הזמנים שבהם הוא הביא לנו את מטריתו, הניח עלינו את מעילו ודאג שלא נרטב, שיהיה לנו חם, עד ההסעה.
———————————————————————————————————–
הוא היה חם.
הוא דאג לנו.
עורו החום הרך ועיניו החומות הרכות והמאורות דבקו בנו, בשביב של ברק הזיכרון שנשכח ועופף הלאה משם, אל זמנים שבם מבלים כל הימים הנעימים שהלכו לאימתי ואיהיכן.
———————————————————————————————————–
לא אהבנו אותו.
אהבנו אותו.
הבזק קנאה.
מדבר איתנו באור.
צוחק עם אחרות.
אנו, יחידות הסגולה הבטנו ביעלת חן שלוקחת אותו לסיבוב בארצה הנתעבת. היא הייתה גבוהה, היא הייתה כל מה שלא יכולנו להיות.
והוא היה איתה.
———————————————————————————————————–
זמנים טובים יותר.
שבהם הוא היה רק איתנו, שרק לפעמים דיבר עם אחרות. חבל שהכעס מאכל אותנו. מוציא את כל היופי. את כל הטוב.
היו ימים חשוכים יותר.
שבם היינו יפות וחטובות אך בודדות. ממנו.
לא היה את האומץ לקחת נשימה ולהתעלם ממפלצות האמת, מהדלתות החורקות, מהרוחות המשתוללות בלילות ולקפוץ ממקפצת האומץ הגדולה והגבוהה עד מאוד עד לשיחה איתו.
———————————————————————————————————–
כעת אנו רואות.
אך עיוורות.
מנגד העולם נראה כמו מסכת העינוי הלא מובנת מאליה. החיים נראים כחסרי טעם והכל מתערבל במסך אפור של תהיות. אנחנו כבר לא יודעות מה לעשות. לא מסוגלות לסבול את הרגעים שהוא לא בטווח עינינו. אובדות עצות. מתהלכות כמומיות בעולם שבער ונשכח.
———————————————————————————————————-
מחפשות עזרה.
לא מוצאות.
הבילוי עם אחרות לא מוסיף ולא גורע. כל היום מלא בצחקוקים ובהנהונים קלי דעת, שלהם אין טעם כלל. המרחק מתחיל לדרדר את היחסים עם החברה והופך אותנו לממורמרות חסרות חסד, כריזמה וחן. "אין טעם לכלום" חושבות בצער.
———————————————————————————————————–
מידי פעם.
שיחות גנובות.
מפעם לפעם אנו מוצאות נחמה בדיבורים קלי דעת איתו, אך עם זאת באה הידיעה שהכול אבוד, שהוא כבר עם אחרת, שהמבטים חסרי המיקוד שמבצבצים ועולים מידי שיחה מאיימים להרוס את חיינו. כי אנו יודעות שהוא מביט וקורץ לה.
———————————————————————————————————–
תראה מה עשית לנו.
בודדות בים הדממה.
חושבות על המוות יותר מאשר על החיים.
זומבי שלא קשור לעולם הזה.
תראה מה עשית לנו.
מה קטלנית האהבה.
———————————————————————————————————–
מחפשות עוד סיכוי אחרון.
יודעות שיש עוד דרך.
חושבות על אולי יש עוד סיכוי ואולי אם תלכו ותעשו עם עצמכן משהו. כך נולד הכעס. והתסכול. והבכי. בחדרי חדרים אתן, אנחנו, ממררות בבכי עז ששובר את כל מוסכמות העולם. חושבות על לחתוך, כשאז מגיע הרעיון ששום דבר לא שווה את זה, אפילו הוא. ועד מהרה זה כואב. עמוק-עמוק. בלב.
———————————————————————————————————–
אנשים חושבים.
הן משוגעות.
הכל בראשן.
אין דבר כזה אהבת אמת.
האמת כואבת עוד יותר מהצער.