היומן של נעמי – פרק 1

זהו הסיפור שלי. הוא הסיפור שלי, הוא רק שלי ורק אני יכולה לספר אותו, כי הוא שלי! ואם מישהו יעז לגנוב את הסיפור שלי אני… אני !!!. אתעצבן.
זה סיפור שאני רוצה לספר מכל הלב, הפוך! לא אני רוצה לספר אותו הלב שלי רוצה לספר לכם אותו.
זה קורה כל פעם שאני שומעת שיר מסוים. אני חושבת על נסיכה מזמן לא זמן. היא חיה רחוק מאוד והיא לא שמעה ולא ידעה על שום דבר. היא חייכה ושמחה כי זה כל מה שהיא הכירה. היא לא ידע לחוש בעצב.
וזה מצחיק כי השיר מספר על בחורה שגנבה גבר. היא שברה את ה"גירל קוד", שזה כמו ה"ברו קוד" אבל של בנות. השיר מספר על בחורה שהיופי שלה סנוור כל גבר שרק קיים. כולם היו נופלים לרגליים שלה. לא היה גבר אחד שהיה יכול לעמוד בעניים הגדולות שלה, בשפתיים הקטנות והעסיסיות שלה, בצורת הגוף המושלמת שלה ובשיער השחור העמוק שלה. היא הייתה כמו נסיכה… אחת רעה. היא יכלה להשיג כל מה שהיא רצתה, כל מי שהיא רצתה.
ומולה עמדה נערה קטנה שרק התחילה את חייה. היה לה בן זוג שהיה צנום ורזה. העניים שלו היו עניים חומות, מעט מלוכסנות. השיער שלו היה ארוך והזכיר מעט שיער של אישה. והוא עצמו היה בצורה של מרובע, ללא קימורים. גבוה ורזה. שום דבר מיוחד.
איך בן אדם אמור לעמוד בפיתוי שכזה? מצד אחד ישנה נערה קטנה חסרת כל ומהצד השני יש אישה שיש לה הכל, במי הוא יבחר? בואו לא נצטנע, כל אחד מאיתנו היה בוחר בעושר כי עם עושר מגיע אושר.
אבל עדיין מאיזושהי סיבה אני רוצה לבכות כל פעם שאני שומעת על אותה האישה שגנבה לנערה את הגבר. אני עצובה בשביל האישה ואני חושבת שהיא רק לא מובנת ורוצה להאמין חזק שאין רוע בעולם אלה שהיא פשוט… נסיכה… שיודעת רק לצפות מרחוק באנשים קטנים בלי להבין את ההשלכות שהיא מפזרת על כל העולם.
קוראים לי נעמי.
והעולם שלי נחרב.
נחרב.
קוראים לי הרבה דברים בתקופה האחרונה שקשה לי מאוד לדבר עליהם.
אני בת 18 שכולם אומרים שזהו גיל שאני אמורה להתחיל להיות עצמאית, אבל אני לא באמת בטוחה מה זה אומר. אני מאוד רוצה להישאר ילדה, שההורים שלי יטפלו בי ויאהבו אותי כמה שהם רק יכולים כי אני רק ילדה. אני מפחדת להתבגר.
אני מוצאת את עצמי לאט לאט בסיטואציות שהכי פחדתי מהן כל החיים שלי,
כמו … פתאום אנשים רוצים שאביע דעה פוליטית, ופתאום אני צריכה לעבוד בשביל הכסף שלי.
אבל זה לא באמת למה העולם שלי נחרב. הכל הכל זה רק חלקים קטנים מתוך פאזל. אל תדאגו זה הסיפור שלי ורק שלי, אז אני אספר לכם בסופו של דבר את הסוד שלי למרות שקשה לי לדבר עליו. אני רוצה ליצור לכם פאזל בראש. כדי שלאט לאט אני אשלים לכם בו כל חלק וחלק עד שהכל יסתדר וכשהאסימון יפול אני כל כך מקווה שתהיו כזה "הו ש*ט היא עברה את כל זה ?! ".
אני מניחה שאחרי הכל אני צריכה להתחיל להשלים לכם את הפאזל. אז זו החתיכה הראשונה.
אני וחבר שלי נפרדנו. ובגלל זה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אותה נערה מהשיר. אף אחת לא גנבה לי אותו כמובן, זו הייתה פרידה יחסית יפה. יחסית זו מילה מצחיקה. אני התעצבני עליו שהוא לא משקיע בי מספיק זמן, אני התעצבני עליו שהמערכת יחסים שלנו תקועה. אני התעצבני על הרבה דברים אבל זה לא משנה ממה התעצבני באותו הרגע. ציפיתי לקבל תשובה של "אני מצטער ואנחנו נתקן את זה". הייתי יכולה להיות בסדר גם עם "אני מבין את הצד שלך אבל את טועה" ואז הוא היה מסביר לי את הצד שלו. אבל מה שקיבלתי היה "אני חושב שאת צודקת ואני מודע לכך שיש בעיה אבל אני לא רוצה להתקן אותה בכלל, ואם בגלל זה את תחליטי שאת רוצה להיפרד ממני אז אין לי מה לעשות בקשר לעניין".
הייתם מאמינים?
אתם חושבים שאני מגזימה, אולי אתם צודקים, אבל בשבילי זה חלק מהפאזל של "העולם שלי נחרב". אתם צריכים להבין כמה עמוק נפלתי לקסמים ואשליות שהיו לי מול העניים כל הזמן.
מן תחושה כזאת חמימה שהכל, כל הרוע וכל הצער וכל החלקים האחרים מהפאזל, הכל מתפוגג כשאני רק לידו, כל מה שהיה צריך זה רק חיבוק אחד והכל היה עובר. הכל כלל הכול. לא הייתי מרגישה יותר שום צער, שום כאב. וזה היה כל כך נוח, כמו כשפיית השיניים הייתה משאירה לי בדיוק 20 ש"ח בשביל ללכת לקנות את כל הממתקים שרציתי שיהיו לי בבטן בשביל שארגיש את המתיקות שכל כך אהבתי. התחושה הזו, קרתה לי רק כשאני איתו. לא שלא היו לי מערכות זוגיות עוד לפני זה … פשוט זו הייתה אחת שונה לחלוטין ובאמת ובתמים האמנתי שהיא תחזיק לנצח. אני בת 18, אני עצמאית, בנות בארצות נידחות היו מתחתנות בגיל 12 אבל אני פא**נג 18 וזה גיל שבו זוגיות יכולה להיות אמתית. לא סתם זגוזיות מתוך ההתלהבות המפגרת הזאת של "ואו אני חייבת בן זוג" רק בגלל שראיתי באזשהי תוכנית טלוויזיה נידחת על איזשהו רומנטיקה, ורק עכשיו גיליתי מה זה. אני גדלתי, אני התבגרתי, אני התגברתי למרות שפחדתי למוות מהתבגרות! מהמקום הכי טהור בעולם אני התחלתי לצאת איתו. אני נתתי לו אהבה ללא תנאים בלי איזשהו אינטרס מכוער שעמד מאחורי האהבה. מבחינתי זה היה הדבר הכי יפה שיצא לי לראות מזה שנים רבות.
אני רוצה להאמין שאני היא האישה מהשיר. אני מאוד רוצה להאמין שהכל שייך לי ובכל זאת אני סתם לא מובנת. אבל זה לא נכון ואם כבר אני הנערה… מהר מאוד מה שהיה לי ביד נלקח ממני וזה באשמתי כי אני לא מושלמת כמו האישה.

ועכשיו שאני חושבת על זה זה מאוד מוזר.
הלוואי ורק הייתי אותה האישה, ועדיין הייתי נשארת הנערה.