היום הכי טוב בחיים שלי

תרדו קודם ל"רציתי להוסיף".

אני יושבת פה ומנסה לכתוב על הנושא עליו אתם כבר יודעים שמדובר – "היום הכי טוב בחיי"
אני מנסה לכתוב פה משהו בעל משמעות, איזו מסקנה מעמיקה לגביי ההרגשה שעוברת בי כשאני חושבת על המילים האלו.
אני בעצמי לא יודעת איך לכתוב את זה. אני לא יודעת אם מישהו יכול. אני פשוט חושבת שצריך לכתוב את זה, או שאני צריכה לכתוב את זה. אחת ולתמיד, אני צריכה לכתוב על משהו טוב, ולא באופן שטותי.
מי שכבר ביקר בפרופיל שלי כאן באתר, יודע שכתבתי על מוות, על פרידות (אם כי בסיפור הספציפי הזה כתבתי גם על אהבה מחודשת) ועל אונס. אבל חוץ מקטע שטותי על סלט פירות, שיש בו איזה מין הרגשה של כיף, לא כתבתי שום דבר שמח באופן מובהק.
אז אני יושבת כאן וחושבת, איך כותבים על היום הכי שמח בחיים?
אני מניחה שלאף אחד לא באמת היה יום כזה. לפחות אי אפשר לדעת שהוא כזה עד שמתים, עד שמיצית את כל ימיך, ומי שמת לא יכול לספר לנו איך זה. אני כמובן מברכת את מי שיודע בוודאות מה היום הכי שמח בחייו, ויודע שהוא גם ישאר כזה. אני בעצמי עוד לא חוויתי הארה רוחנית מאין זו.
כנראה שבזה באמת מדובר, נכון? בהארה רוחנית.
הארה רוחנית זה המצב בו מגיעים לשלמות ואיזון פנימי. איזון הוא שלמות, וכשאנחנו שואפים להגיע לשלמות, אנחנו בעצם שואפים להגיע לאיזון. אני יודעת שאני בטח מבלבלת לכם בשכל על שטויות על יין ויאנג, אבל אני גם די בטוחה שאת אלה שקוראים עד עכשיו ולא פרשו בפסקה השניה מעניין מה שיש לי לומר. ואני פשוט נואשת לומר את זה.
אני רוצה שישמעו אותי!
אז את אלה שהיום הכי שמח בחייהם יהיה היום בו התחתנו, התנשקו לראשונה או הולידו ילד (ולמען האמת, את שלושת הדברים האלה עוד לא חוויתי), אני חושבת שאולי כן, ואולי לא.
היום הכי טוב בחייכם יכול להיות מורכב מרגעים. כשקמתם בבוקר והשמש זרחה והציפורים צייצו. כשהבחור (או הבחורה) שאת אוהבת אמרו לך היי, או כשהם נגעו בך כשהשאלת להם עיפרון. כל החיים מורכבים קטנטנים וקצרים מאוד, ובעצם, אין יום שהוא רק טוב, ושום דבר טוב לא נמשך לאורך זמן. גם רוב הדברים הטובים לא יזכרו בהכרח כטובים עד שתמותו. כי יכול להיות שהבחור שאמר לך היי בגד בך, ויכול להיות….
לא ייאמן. אני אומרת לעצמי שאני אנסה לכתוב משהו שמח, והנה אני יושבת פה כמעט בוכה, כי אני אומרת לכם שדברים שמחים לא יישארו כך לאורך זמן. אני רוצה שתדעו שכל מה שכתבתי פה הוא כנה, ושאני הכי כנה איתכם עכשיו שאני יכולה להיות. אבל אני ממש מאוכזבת מעצמי. אני רוצה לכתוב משהו שמח וכנה, משהו עליי ולא רק על אנשים שעברו זוועות עולם (ופה אני מפנה אתכם לסיפור "מתי בפעם האחרונה? (עשית משהו בפעם הראשונה)"), כי גם הצרות שלי אמיתיות, וגם אני מרגישה דברים וכואבת על דברים. ועצוב לי שרק באלה מתבטאת הכתיבה שלי.
כשאני אהיה גדולה, אני רוצה לעבוד בהוצאת ספרים. אני לא יודעת אם בתור "מציירת כריכות" או "עורכת", או סופרת של ממש. אני רק יודעת שאני אוהבת ציור, ואני אוהבת ספרים (ואני אוהבת גרמנית ואת פיודיפאי), ושאני טובה בשניהם, ואני רוצה להמשיך לאהוב אותם כשאני אהיה גדולה.
אני גם רוצה להיות אמא עם שלושה ילדים ובעל, ואני רוצה שהילד הראשון שלי יהיה בן ושיקראו לו דניאל, ושהשניה תהיה בת והשלישי לא אכפת לי. ואני רוצה שהבן שלי ירצה עוד אחים, ואני רוצה שהבעל יסכים איתי על השמות. אני יודעת שאולי זה שאפתני בשבילי (כי אני עדיין בתיכון ובלי חבר), אבל אני רוצה לדעת שהעתיד שלי יהיה בסדר.
היום האחרון שממש הרגשתי שמחה בו (ולאורך זמן), הוא היום שהבנתי מה אני רוצה להיות. כי העתיד שלי פתאום התבהר לי, והרגשתי ממשות בחלום.
ואני לא יודעת אם אתם מבינים אותי ואת השטויות שלי על איזון ורגעים ועתיד ומוות, ואני לא יודעת אם מה שיצא לי לכתוב עכשיו הוא שמח או לא.
אבל אני שמחה שפרקתי, ואני רוצה לשמוע את מה שיש לכם לומר בנושא. גם אם זה לא נעים וחסר עידון, או שאתם חושבים שהכתיבה שלי מושלמת, או שהחסרתי אותיות ובלבתלתי משפטים – אני רוצה לשמוע הכל.