היה זה בראשון בנובמבר

יש כאלה שזוכרים ימי הולדת של כולם, יש כאלה שזוכרים ימי נישואין (אני לא זוכר גם את זה שלי), שלא לדבר על כאלה שזוכרים תאריכים היסטוריים, כגון רצח רבין ועוד. בקיצור זיכרון הוא סלקטיבי ואישי.
אצלי זה הראשון בנובמבר, שנחרט בזיכרון. זה היום שבו התחלתי לעבוד לפני יותר מעשרים שנה, בהוצאה לאור. בעצם לא התחלתי, אלא המשכתי. ובעצם לא המשכתי ממש, אלא חזרתי לעבוד שם, אחרי קרוב לחמש עשרה שנה, שעבדתי במקום אחר, משרד פרסום.
אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לעבוד פעם ראשונה בהוצאת הספרים. היה זה בסביבות 1977, אחרי שהתגבשה אצלי ההחלטה, להוציא לאור ספר הומוריסטי, שעמלתי עליו שנים לפני כן. כלומר לא הוצאתי אותו, סמוך לזמן הכתיבה. לפני כן, הוצאתי את הספר הראשון שלי, בעצם חוברת הומוריסטית, עוד בשנת 1974.
לפני שהוצאתי את ספר ההומור בהוצאה הספרים, שאחרי כך עבדתי שם, ניסיתי להוציא עוד ספר, של סיפורים שונים, שכתבתי הרבה לפני כן, בהוצאת הספרים הישנה של אז, אחיאסף. אני זוכר היטב את התאריך בו הגשתי את כתב היד להוצאה – 7.7.77 הייתי בטוח שזה יביא לי מזל, אלא שלא כך קרה. כתב היד שלי נדחה. בעצם גם את כתב היד של הספר ההומוריסטי, ניסיתי להוציא בהוצאת הספרים עקד. אלא שהמו"ל, אמר שלמרות שהספר נראה טוב, השותפה שלו, אחותו, לא הסכימה להוציא אותו לאור על חשבונם. הם הציעו לי להוציא אותו לאור, על חשבוני.
ועתה נחזור לראשון בנובמבר, ההיסטורי, בו התחלתי לעבוד בהוצאת הספרים, שכעת כבר ידוע שהוצאתי אצלו לפני כן, את הספר ההומוריסטי הראשון שלי. בינתיים אולי הצלחתי, לגולל פה, סיפור די פיקנטי, או אולי מסובך, לא פחות מהסדרה בועות של פעם…
אתם ודאי זוכרים, שלפני שחזרתי בראשון לנובמבר לעבוד בהוצאת הספרים הנ"ל, עבדתי אצלם בסוף שנות השבעים, אחרי שהוצאתי לאור אצלם את הספר ההומוריסטי. הרעיון לעבוד אצלם אז, כשעוד הייתי בקורס רנטגן, מטעם משרד העבודה, הועלה על ידי המו"ל, שהתרשם מהכישרון שלי לכתיבה עיוורת מהירה במכונת הכתיבה. הוא הפך מודע לזה, בגלל שהבאתי לו את כתב היד שלי, מודפס על מכונת הכתיבה שהייתה לי בבית. כך התחלתי, אז, לעבוד בהוצאה, באופן חלקי, בעיקר בשבתות. בנוסף הפכתי לי מנהג, כל שבוע, להבריז ימי ראשון מהקורס ולעבוד אצלו. בגלל מה שמנהלת הקורס שאלה אותי אז אם אני נוצרי, שאני לא בא לקורס בימי ראשון. קורס הרנטגן היה ללא תשלום, כי התלמידים גם עזרו מעשית בבית החולים (איכילוב) , ולמעשה בשנה הראשונה של הקורס, קבלתי דמי אבטלה, מטעם משרד העבודה.
כאמור, את הוצאת הספרים עזבתי בסוף שנות השמונים, כדי לעבוד במשרד פרסום. מקום העבודה של ההוצאה והבוס (כולל אשתו), התגלו כמעבידים קשים, שאהבו להוציא את המיץ מהעובד (אני הייתי אז העובד היחידי בהוצאה, שהייתה קטנה מאוד, בעצם התחילה מהבית של בעל הבית ואחר כך עברה לדירות מגורים מושכרות בצפון ת"א, עד שהשתכנה בדירה ברחוב ריינס). בנוסף, גיליתי שהבוס לא מקיים את הבטחתו להעלות את משכורתי, עם הזמן, למרות שהתמחיתי בעבודה על הסדר מחשב של אי.בי.אם שהצליח לעשות סדר אוספט, בניגוד למקובל אז – סדר עופרת. למזלי הצלחתי להתקבל למשרד הפרסום, שהיה לאין ערוך נדיב ובעל אמצעים מההוצאה הקטנה. (שכאמור, עם הזמן, כשחזרתי אליה, כבר הייתה מההוצאות הגדולות בארץ).
מה קרה שחזרתי לעבוד בהוצאה, באותו יום היסטורי, 1 בנובמבר? אחרי 14 שנות עבודה במשרד הפרסום, כל הענף שהייתי ממונה עליו בהוצאה – סדר דפוס, השתנה ללא היכר ומחשבי המקינטוש של אז, הצליחו לחולל נסים ונפלאות בענף. לא פיטרו אותי, אלא ניסו לעשות לי הסבה. אבל בד בבד, לקחו גם מומחים למחשבים החדשים וגם, כל העבודה של סדר, הפכה להיות פשוטה, וגם גרפיקאים יכלו קצת לעסוק בה. על כן עזבתי את משרד הפרסום וחיפשתי עבודה אחרת.
גיליתי שענף הסדר, שעבר כאמור מהפכה, השתנה מאוד. היו המון אנשים שידעו את המקצוע ומקומות עבודה, ביקשו לקבל, רק מומחה ממש לנושא, וגם כן, בשכר זעום. בינתיים הצלחתי להתקבל לקורס לגרפיקה ממוחשבת, של משרד העבודה, שגם העניק לי דמי אבטלה. עם סיום הקורס, מצאתי את עצמי, שוב פעם, בשוק העבודה האגרסיבי. לא פעם היו עשרות מועמדים, מופיעים למודעה אחת…
בלי משים, עניתי גם למודעה, בענף שלי, בלי לדעת, שמי שפרסם אותה, הייתה הוצאת הספרים שעבדתי בה בעבר. קבלתי טלפון מההוצאה והאישה שדיברה אתי, התעניינה בכישורים שלי ולא גילתה לי, שהיא בעצם הבוסית לשעבר שלי… אני די חשדתי בה, אבל העמדתי פנים. כך קבענו, בטלפון פגישה ואכן התברר שלא טעיתי, זאת באמת הייתה ההוצאה של פעם. הם כנראה זכרו אותי לטובה, כי בזמנו, באמת הצליחו להוציא לי את המיץ. וקבעו לי תור לראשון לנובמבר, להתחיל לעבוד.
כך קורה, שאני זוכר היטב את היום הזה, ראשון בנובמבר. מה שנקרא זוכר אותו בדם ובאש, כי זאת הייתה תקופה קשה, בה חיפשתי נואשות מקום עבודה, וכבר הייתי בגיל לא כל כך צעיר, שבו המעבידים די מעקמים את האף, כשרואים אותך.
ומה קרה אחר כך, אתם שואלים? מה שקרה זה שבאותו שבוע בו התחלתי לעבוד שם, רצחו את רבין (בלי שום קשר, כן…) ואני המשכתי לעבוד בהוצאה משך כשלוש עשרה שנה, הפעם עד שהיא נקלעה למשבר של שוק הספרים, הידוע, והפעם הם פיטרו אותי.
אומרים שהחיים הם גלגל, שמסתובב. בשבילי הראשון בנובמבר, זה מין ציר של הגלגל הזה, סביבו מסתובבים אירועי חיי של אז. מאז שחשבתי להיות סופר ואפילו להתפרסם, עד שהתייאשתי מהעניין והשקעתי את עצמי בעבודה ופרנסה, ועד שחזרתי לתחביבי, שבעצם היה מהותי הרבה יותר מכל דבר אחר.