היא

היא יושבת שם. כמו כל יום, עם העיפרון והמחברת האדומה ביד. היא לוקחת לגימה מהקפה שלה ומסתכלת סביב. פעם היא סיפרה לי, שהיא באה לפה בשביל לקבל השראה. פעם היא אפילו נתנה לי לקרוא משהו.
היא לא נראית יוצאת דופן במבט ראשון. היא אפילו טיפה בלתי נראית, מסוג הנערות האלה שהמבט שלך פשוט ידלג מעליהן, אבל אחרי שיחה קצרה איתה, היא תתפוס לך מקום בלב, ולא תרפה.
הדרך שבה היא זזה מהפנטת. היא אף פעם לא תישב על כיסא זקופה. היא תמיד תשלב את הרגליים, ואז תתפתל, ותעבור לישיבה מזרחית, ואז תקפל את הרגליים ותשב עליהן וחוזר חלילה. היא קולעת את השיער הקצר שלה, ופורמת את הצמה, וקולעת אותו מחדש. כשהמחברת האדומה שלה לא איתה היא תשרבט מילים עם האצבעות על השולחן, או על כף היד שלה, או על האדמה. אם היא תמצא אבן יפה או אצטרובל או עלה שמוצאים חן בעיניה, היא תשמור את זה ותעניק את זה כמתנה אחר כך, למישהו ששימח אותה.
הצחוק שלה – הצחוק שלה הוא הצחוק הכי יפה שתשמעו. יש לה צחוק משוחרר וחופשי ומצחיק ואמיתי, כזה צחוק מעודד שנוגע לך בלב.
ויש לה כישרון מדהים. היא יודעת לשלוט על המילים, לפתל אותן, לכפות עליהן לעשות כרצונה. היא יודעת באילו להשתמש ומתי, ואיך, והיא יוצרת איתן עולמות, אפילו שהיא בקושי מדברת.