היא

אתם צוחקים עליה, אתם דוחקים אותה לפינה, אתם מקללים אותה יום יום…
אז היא הולכת הביתה ומחפשת סכין, או מספריים, או אפילו סרגל מתכת ומקרבת אל עורה.
היא נושמת עמוק.
'מכוערת' … 'שמנה' … 'מטומטמת' … 'זונה' …
המילים מהדהדות בראשה.
"אני לא משוגעת" היא מלמלת ומקרבת את הסכין לידה "אני לא משוגעת" היא מלמלת ועושה חתך דק בעורה, טיפות דם מתחילות לזלוג.
"אני לא משוגעת" היא מגיעה אל הוריד, דמעות יוצאות מעיניה, זולגות בשטף ומתרכזות עם הדם "אני לא משוגעת" היא צורחת אל הבית הקר והמנוכר.
היא עשתה שישה חתכים. היא נעצרת.
היא מנקה מהר את הדם ושוטפת את פניה, היא שמה על עצמה חולצה ארוכה.
"מה? לא… פשוט קר לי" היא אומרת כשאמה שואלת מדוע היא לבושה כך.
למחרת לביה"ס, היא באה עם קפוצ'ון ובאוזניה תקועות אוזניות, המוזיקה מבריחה אותה אל עולם שבו אף אחד לא יכול לשפוט אותה.
היא רוצה להתיישב, אלא שהבריון הכיתתי מזיז לה את הכיסא והיא נופלת.
היא סופגת את הבושה, העלבון, את צחוקם של הילדים האחרים והולכת לשירותים, לא שוכחת לקחת בחשאיות את סרגל המתכת.
"אני לא משוגעת" היא לוחשת ומקרבת את הסרגל לידה השניה, עושה בה חתך דק ודמה מנצנץ על הסכין.
היא לוקחת נייר ולוחצת אותו אל הפצע, שלא ידמם על הרצפה.
היא יוצאת מהתא ושוטפת את סרגלה.
מחר היא תקום לעוד בוקר כזה, בוקר של הצקות והתעללויות שונות.
ולמה?
כי יש לה פוני שמסתיר חצי מהפנים שלה? היא מנסה להיבלע לתוכו, לבלוט כמה שפחות כדי שאנשים רדודים כמוכם לא יראו אותה ויצחקו עליה.
כי היא שומעת רוק ומטאל? זו הבריחה שלה לעולם אחר, היא אוהבת את זה, היא מרגישה שלמה עם זה – אז למה זה מגיע לה?
כי היא מתלבשת שונה? היא אף פעם לא העבירה עליכם ביקורת, לא בקול ולא בפוגענות – אז למה זה מגיע לה?

היא מתעללת בעצמה כי גרמתם לה לחשוב שזה שהיא קמה בבוקר זו קללה, שהיא לא ראויה לחיות.
אל תפגעו בעצמכם או בילדים אחרים, הרי אף אחד לא רוצה להגיע למצב שאין ברירה, שהסבל גדול מנשוא ואין אפשרות להכיל אותו יותר…
אף אחד לא באמת רוצה להתאבד.