היא מיוחדת. תמיד הייתה. לעד תהיה.

היא מיוחדת. תמיד הייתה.
יש לה שיער שחור הקצר ומשקפיים דקות.
היא נורא רזה אבל לא כל כך מחוטבת.
היא מעולם לא הייתה מחויבת לדבר פרט מלחירות ולאושר.
היא מיוחדת. תמיד הייתה.
והיא, כל שנפשה רוצה הוא לדאות אל עבר האומנות. לגלוש על גבי גוונים ולצלול בתוך ים של עשייה.
היא אוספת את שיערה בצורה אומנותית למדי ומסתובבת ברחובות ירושלים עם תיק צד מוכתם שמספר לכולם על התשוקה הזו שלה.
היא מתפרקת. נשברת לאינסוף חלקים כל הזמן. זה לא פוסק. לא משנה מה זה לא פוסק. היא נשברת לאיסוף חלקים כל הזמן. והחלקים, בהתחלה הם די גדולים ואז הם מתפרקים לקטנים יותר, ואז לקטנים אף יותר עד שנפשה אבקה של כאב ויגון.
אח שלה חולה. הוא לא בריא. לא בנפש ולא בגוף.
ולפעמים, לפעמים כשאף אחד לא שומע, כשאף אחד לא בסביבה, היא מבקשת בשקט בשקט, שמא אלוהים ישמע, היא מבקשת שהוא ימות, כדי שהכאב הזה סוף סוף יפסק ויתחלף באחר.
היא מיוחדת. תמיד הייתה.
היא מחפשת נחמה במקומות אחרים.
הרי ההורים בבתי חולים והחברות לא מבינות. לא באמת. הילדה עם עיני המוות והשיער האומנותי והציונים שתמיד דאגה לשאיר מאוד מאוד גבוהים, הילדה הזו מחפשת נחמה במקומות אחרים.
היא מחפשת מגע. מגע של גבר. היא מחפשת הפוגות רגעיות. הן משנות. הן עוזרות. ההפוגות האלו.
וכשהיא מוצאת את המגע הזה, מה שקורה בתדירות די גבוהה, אז היא זוכה לכמה רגעים של שקט. לכמה רגעים שבהם אין כלום. אין עצב ואין חולי ואין אומנות ואין כאב. כמה רגעים שבהם אין כאב. יש רק תשוקה.
היא מיוחדת. תמיד הייתה. לעד תהיה.
ולי, לי מעט נמאס להעמיד פנים.
היא,
זו בעצם,
אני.