הטכנופוביה של ג'ורג'

ג'ורג', פעם אמרת לי שעוד מעט כבר לא תהיה לנו פרטיות, ותמיד מישהו יסתכל עלינו בעין בוחנת. אני כבר לא יודע מה לחשוב, אולי יש לי עננים בראש ואני לא רואה ברור, ואולי זה שלכת חיים, כל העלים שלי נושרים מהעץ אל הרוח הגדולה.
שולח מכתבים ללא נמען ומכניס לתיבת דואר שלא קיימת, ומה שמקבל חזרה אומר לי איך לחיות, משתנה מרגש לרגש או מאפתיות מוחלטת. אני מוצף במונו-אנרכיה שמתנגנת לי בראש כשאני נסחף במחשבות על זה שכל אדם רואה את העולם אחרת.
אני לא יודע אם לחשוב זה לחיות, כי לחשוב זה לעמוד במקום וגם מחשב חושב. כל דבר היום צריך לחשוב, המקרר ומכונת הכביסה מתווכחות כשאנחנו לא שומעים והטוסטר מתאכזר לילדים קטנים. העולם שלנו אפשר איתו רק בכוח לפעמים, מקורו של האדם מהקוף הכועס וכנפי המתכת שלו מקורן בתאוות הידע, מעניין כמה אנשים היו עפים קרוב מדי לשמש אם רק יכלו.

אנחנו מתקדמים קדימה בלי להפסיק, לא טוב לאדם לעמוד במקום, הפסקנו עם זה, היום הכול חושב בשבילי ואני רק צריך להמשיך ולתרץ את השנים של חיי. בוכים על מסכים וכועסים על לוויינים, ואין אחד שלא מצא שקט בזרועותיה של הטלוויזיה, מתי הפסקנו לשים את מבטחינו באנשים אחרים, כולנו פחדנים.

ג'ורג', זוכר ששרקת לי בזווית העין והצבעת על המסך?, אז המסך הסתכל עליי בחזרה, במבט מרובע ושתקני. בעצם יכול להיות שהוא מכיר אותי הכי טוב מכולם, מכל אדם אחר בעולם, כמה אבסורדי.

המסך,הוא תמיד שם כשאני לבד, וכשאני לבד, אני הכי אמיתי, כמו כולם. רואה אותי כועס ובוכה, רואה אותי כמו שאני לא רוצה שאחרים יראו אבל אני אף פעם לא מתחבא ממנו, דווקא ממנו, כי אני יודע שהוא לא יענה לי אף פעם, ואם כן, כנראה שאצא מהחדר ולא אחזור.
ויש אנשים שיעדיפו ללטף את המסך מאשר את הכלב, ולהצטלם במקום לזכור בעצמם, בודדים יותר ממה שיסכימו להודות וברגעי אי הנוחות יפנו את מבטם אל הטלפון, יתנתקו מהסביבה ויצללו לעולם שבו הם יכולים להיות כל מה שירצו, רק לא עצמם.