הטיסה פרק רביעי

בוקר יום ראשון הגיע, לאחר לילה קשה בו היה קשה לי להירדם, קמתי למציאות המרה, שוב ארוחת בוקר קלה, מתארגנים כולם ומעמיסים את המזוודות למכונית, המסע חזרה מתחיל, ההרגשה זוועתית, החשש במוחי מורגש, אינני יודעת מה עומד להתרחש, פועל על טייס אוטומט, אחותי ובת דודתי עוזרות להכניס את הבנות לרכב, לראשונה מרגע ההגעה בת דודתי בהגה אוחזת, זהו הרכב מונע והמזגן עובד, כולנו ברכב חגורים אבל שקטים, אין את השמחה לה אתם בטיול מצפים, כל אחד שקוע בהרהורים של עצמו, אין הרבה מה לומר , יוצאים אל הכביש המהיר, שוקעת במחשבות של עצמי, מה עומד לקרות ברגע שאנחת, מנסה להסדיר את המחשבות.. להכין לי בראש רשימת מטלות, שומרת על ארשת פנים נינוחה, בלב בפנים מתחוללת סערה, אסור לאף אחד לראות .. לגלות, חייבת להיות חזקה למען הבנות.
זהו הרכב נעצר בדממה, מביטה מהחלון ורואה את מיאמי שדה התעופה, הנסיעה חלפה בגלל שהייתי עסוקה, הראש עבד במשך כמה שעות על כל המחשבות ומה עליי לצפות.
אנו יורדים בשקט מהרכב ונפרדות מהמלווים, הבהרתי להם שבארה"ב הם נשארים, ואת המסע אתנו חזרה לא עושים, ממילא לא היה באפשרותם לעשות כלום, טיול הבר מצווה של האחיין כבר היה מוכן, לא היה טעם להרוס לכולם את החוויה, ביקשתי מהן רק התחייבות קלה, שיבטיחו ליהנות ולבלות, ואת הטיול למצות, לחזור עם סיפורים וחוויות, כי נזדקק להם אחרי השלושים, שאז לאט האנשים מתפזרים.. ואני חוזרת למציאות החדשה שנוצרה, זקוקה לכל משענת ותמיכה, אז שכולם ייעלמו מחיי, ואז הנוכחות שלהם תהיה משמעותית בעיניי.
מלווים אותנו לאולם הנוסעים, וליד השער אנחנו נפרדים, עוד קצת מהלכים ביטחוניים ואל בטן המטוס אנחנו נכנסים.
לא אספר לכם סיפורים , השעות הקרובות עוברות עליי בייסורים, פניי נשארים חתומים, הבנות לידי בשקט מופתי יושבות, אולי בפנים הן מתחילות להפנים את שקרה, אני לא ממש בטוחה, לא שואלת ולא מעיזה.
אנחנו באוויר כבר כמה שעות, אין ממש תאבון אבל חייבים קצת לשתות, שותה עוד כוסית של מים ועוד אחת, חוזרת על כל התרחיש במוחי מחדש, משיחת הטלפון ביום שבת עד עכשיו, מנסה להבין מדוע כל זה קרה… האם הייתי אדם כל כך נורא. האם יש סיכוי שאתעורר מחלום הבלהות, ואגלה שכל זה מתיחה של אחת החברות… מנסה לצייר במוחי נסיבות אחרות, מנסה להדחיק את המציאות, מריצה שוב את כל הדברים… לפני שנתיים עברתי צנתור עם חסימה.. בלב שלי נשארה מזה מתנה… אני יושבת על כיסא גלגלים ושוקלת קרוב למאה וארבעים… לא זה ממש לא יכול להיות אמתי כל הסיפור, אני זאת שחולה בכל המחלות, שחר היה אדם בריא וצעיר, אני רוצה להבין מי כתב את התסריט, לא יכול להיות שאלו החיים האמתיים , צועקת קאט בראשי אבל כלום לא משתנה, המציאות אותי מכה בעוצמה, את לא מסוגלת לשנות את מה שקרה. תתמודדי עם מה שיש אומרת לעצמי בראש, מבינה שאת מה שיש עליי לקבל בחוכמה, ולדאוג לבנות שחוו את המכה בשיא עוצמתה.
מניחה את ראשי על משענת הכיסא במטוס, האורות נדלקים ומודעים שיש לחגור, המטוס מתחיל לאבד גובהו… ואז נשמעת הודעה מהקברניט.. עוד מעט ננחת כמתוכנן, בשדה התעופה של אנגליה כמובן. מבקשים מכולם להישאר ישובים, ולא לשכוח שום דבר מהחפצים… עוד מספר דקות כנצח עוברים עד שגלגלי המטוס בקרקע נוגעים.
הבנות ואנוכי אוספות את החפצים… ולאט את הדברים מסדרים, יוצאות מהשרוול ואת הכיסא שלי מקבלים, זהו עכשיו עלינו למצוא את השער הבא ממנו ממריאים… כאשר הבנות לידי עם הדברים אנחנו מתחילות במסע לחיפוש השער הבא, עוברים שוב כניסה ויציאה בידוק ביטחוני לא נורא, הראש ממילא טרוד במחשבות אחרות, על מה שבארץ עומד לקרות.. אני יודעת שיש לי עוד שעות ספורות, הבנות ואני אל המטוס ממהרות, יש לנו טיסה ורצת שעות, הלוויה נקבעה לאחה"צ של יום השני, קיבלתי תדרוך מהמשפחה בישראל, שאחי יחכה לנו בשדה, יאסוף אותנו ואת הציוד במהרה, ויסיע אותנו בדרך חזרה, נגיע נשטוף פנים ואולי נספיק להחליף מילה אבל בעקרון לא יהיה זמן רב להירגע בגלל שעת הלוויה.
כאשר כל זה במוחי ושתי הבנות לציידי, מטיילת ליד השערים בשדה התעופה, עד שמגיעה לשער הנכון… הללויה, שוב מוסרת את הכיסא בכניסה, נכנסות למטוס ומתיישבות במקומות, כלום לא מעיד על מה שהולך להתרחש בשעות הקרובות…
יושבות ומחכות לשאר הנוסעים, המטוס מתמלא והאנשים עולים, מציצה כל הזמן לשעונים, בינתיים אנחנו עומדים בלוחות זמניים, מנסה להירגע לוקחת נשימה עמוקה… הדיילות סוגרות את הדתות, נפלטת אנחה בגרוני, מתחיל השידור של סימני ההזהרה… מהרהרת במוחי זה סימן טוב שתכף נמריא…
עוברות כמה דקות וכלום לא קרה.. מרגישה את הלחץ שעולה במוחי … והמחנק שמטפס בגרוני.. מנסה להרגיע את עצמי זה כלום תירגעי.. בטח מסלול ההמראה עוד לא התפנה… אולם המטוס אינו זז .. וכלום לא קורה, מתחילה להילחץ ושוב הרעד בגופי עולה, מחזיקה את עצמי בחוזקה.. פוקר פייס ליד הבנות זה חובה, ואז קול הקברניט במטוס נשמע, הוא מדבר על עיכוב כי עדיין אין אישור המראה, מציצה על השעון ומזיעה, הזמן שעומד לרשותי מצטמצם נורא… בעוג מספר שעות ישנה הלוויה, זה לא עוד אדם זר .. זה מי שהיה בעלי ואישי , אהוב ליבי , חברי ואיש סודי, מרגישה איך הדם אוזל מהפרצוף לעיטו, עוצרת בכוח את המחשבות מנסה לקחת עוד נשימה עמוקה, מתפללת בראשי שאישור ההמראה מיד יתקבל, אולם כלום לא קרה.
יש כבר שעה עיכוב בטיסה, מתחילה להבין שהזמן לא לציידי, פותחת את הנייד וטלפון מרימה, מתקשרת לאימא להודיע לה שאנחנו תקועות באדמה זרה, בעקבות ההודעה בישראל פותחים חמ"ל המשפחה … המטרה לדאוג להחזיר אותנו ארצה.
בינתיים מתחילים טלפונים עם רעיונות לרוץ, ואז הקברניט עולה לשידור ובטון בריטי רגיל מודיע כי הטיסה בוטלה, בישראל יש שביטה ואין אישור המראה!
זהו זה הרגע שבו נפרץ סכר הדמעות, אינני מסוגלת לעצור את כל הרגשות, יומיים אני שומרת על מבט חצי קפוא, לא מראה לאף אחד מה מתחולל בליבי, זהו זה רגע השבירה.. אני והבנות לא נצליח להגיע ללוויה.
מרימה טלפון כשהדמעות שוטפות, מספרת שאין מצב לי ולבנות להגיע כתוכנן, שימשיכו את הלוויה בלעדינו כמובן, שבורה כולי ואין מי שיוכל לתמוך, הבנות קטנות והן כלל לא מבינות , לא מצליחה להירגע או לחשוב הדמעות פשוט יורדות וזולגות, ואז מגיעים אליי זוג צעיר ונחמד ורואים מה המצב, הבחורה מנסה להרגיע אותי, שואלת כיצד יוכלו לעזור , מה קרה ולמה אני כל כך בוכה.
בדמעות חנוקות אוני מספרת את הסיפור , גרוני נחנק אבל הזוג יושב ותומך, מסרב לומר נואש, הבחור ניגש וחוזר לאחר מספר דקות עם הקברניט, מסתבר שהסביר את כל שאירע ביממות האחרונות לאיש, ומיד אחריו מגיעה עוד דיילת נחמדה, מיד מבקשים לבדוק ולהגיש עזרה, בינתיים מהארץ מתקשרים עם הצעות שונות, אולי לעמאן תטוסו את והבנות, שם יחכו לכן אנשי שב"כ ולארץ תועברו מיד, אמא מנסה להרגיע הכל מחושב ומדויק אין לכן מה לחשוש אתן תת השגחה וליווי עד הסוף, מסבירה אני לאימא שאין מה לעשות, אינני מעבירה עוד סיוט את הבנות, ואז עולה הצעה לטיסה לארץ קרובה ומשם מטוס פרטי ימתין ואין שום בעיה ודאגה לארץ תגיעו במהרה, ואני שוב במחשבה המעט רציונלית שנותרה מסרבת להצעה, כרוך בכך לא מעט דברים ומניסיוני מטוסים קלים וקטנים לא תמיד הכי טוב מתוחזקים, אני מלווה בשתי בנות קטנות והממות, לא מסוגלת את הדרך הזאת לעשות… בינתיים הדיילת את הבנות אוספת ומוציאה לאולם, שם לוקחת אותן לאכול ולשתות כמובן, בינתיים עוברות עוד מספר שעות, בינתיים לא נותר אלא את הלוויה לדחות, ואז אחרי שהופעלו מספר אנשים בכירים, מתגלה מטוס אלעל בדרך לאנגליה וכמובן למי שלא ידוע, אין אישור שהייה למטוס ישראלי על אדמה זרה אלא באם הוא מצוי בתקלה, וכך מאורגנים לנו כרטיסי טיסה חזרה, וכעבור עיכוב של שעות רבות בטיסה, החברה הבריטית אותנו לאל על מעבירה, שם עוזרים החברה בשתיקה, והרי אנחנו כל המטוס בדרך חזרה.
לקראת השעה 19:30 אנו נוחתים בישראל, לאחר טיסה ארוכה וקשה, שוב מנסה להסדיר את המחשבה, מתחברים לשרוול בשדה התעופה, עכשיו המציאות תופחת בפניי בחוזקה, עוד רגע יפתחו הדלתות, בינתיים מכריזים הדיילים במטוס, כי השביתה של הסבלים נגמרה ואת המזוודות יש לאסוף, שוב מנסה להסדיר את הנשימה והמחשבה, עצובה מבפנים, הרעד בגופי עולה, איך אתמודד עם דבר שכזה, הנוסעים מתחילים לצאת אני מבינה שזהו אין ברירה, אוחזת בבנותי ולאט מתקדמת לכיוון היציאה, מגיעה לחיבור עם השרוול ואז המומה, ממולי עומד אחי זאת בהחלט הפתעה, ניגש ומיד עוזר עם הדברים והבנות, ובשקט אנחנו צועדים לכיוון היציאה, עוברים עוד מעלית ועוד ירידה, ואחרי זמן ממושך אנו מגיעים לאולם השבים והנכנסים, אחי שלא עוזב אותנו לשנייה עוזר לאסוף את המזוודות ואת השקיות, ומוביל אותנו ליציאה, אינני זוכרת עוד כמה אנשים היו מעורבים בסיפור, אני זוכרת שלקראת היציאה אחי החזיר את התג לא לפני שהתלוצץ שעד שמצא את שרוול הטיסה שלנו אבד , חזר ושב ושוב אבד, עד שהדריכו אותו לשרוול הנכון חשב, שיגיע אלינו הרבה זמן לאחת שננחת, יוצאים מעולם הנוסעים אל המכונית שהמתינה אחי מעמיס הכל ומרגיע, אחיו של בעלי הגיע לפנינו בגלל שלא עוכב בטיסתו, הוא יצא בטיסה ישירה מניו יורק לישראל ולכן הטיסה יצאה לפני הכרזת השביתה. כמו כן עדכן שחמי וגיסתי ומשפחתה כבר הגיעה מאילת לחיפה.
מניע את הרכב ומתחיל המסע חזרה משדה התעופה על היישוב הקרוב לחיפה.
בשלב זה אנשים יקרים ברצוני להודות לכל מי שהיה מעורב בכל דרך עד כה בסיפורי, לצערי אינני יודעת את שמות האנשים הרבים שעזרו, תמכו, עזרו, אם בארץ ואם בחו"ל, אך מנצלת את הבמה כאן להודות לכולם ולהסביר ששום דבר אינו מובן, אף אחד לא היה חייב לעזור, המון נרתמו ועזרו, זה לא משנה עם העזרה הייתה גדולה או קטנה … מודה להם אישית ומברכת אותן בברכת בריאות אהבה והמון הצלחה!!!
הסיפור שלנו עדיין לא הסתיים, יש לנו עוד לוויה לקיים… ועוד מספר דברים שאגלה בהמשך.. ואותם אני עומדת לכם לספר