החתול שלי והפחד מהסוף.
" גררררררררררר…" גירגר במרץ החתול המתוקי שלי. " טיפשון שלי." מילמלתי בחיוך וליטפתי את הפרווה הרכה שלו. " לא פלא שקראנו לך מרסי! אתה באמת תודה אבל אני חושבת שטיפשון מתאים יותר…" פתאום האח שלי התפרץ לחדר ( כמו תמיד ובאופן מעצבן במיוחד )
וצווח " מרסי מרסי" זהו זה, בידיו היה צעצוע מכוסה אבק שהחתול שלנו אהב ' לרדוף' אחריו ו'לצוד' אותו. " לא… דניס תפסיק!" אמרתי בקול מפחיד ( כדי שלא תישמעו אותו) אבל מרסי החתול שלי קפץ בהתרגשות לעבר הצעצוע " מיאוו! מררר." הוא פלט קולות והתחיל לרוץ אחרי האח שלי. בום! שמעתי ורצתי לסלון: מתחת לכורסא ראיתי את מרסי מוחובק עם הצעצוע בענניי אבק כך שעכשיו במקום צבעי שחור לבן ראיתי אפור ו… אפור כהה " דניס." אמרתי והשטן הקטן ציחקק ורץ לחדרו.
בלילה מרסי , אחרי ליקוקים רבים, נשכב נקי עלי ועל השמיכה הסגולה שלי וגירגר כמו תמיד באופן דרמטי. חייכתי, זכרתי איך לפני שנתיים הטיפשון הזה ישן על הפנים שלי או ממש ליד הכרית או בכלל על הבטן. " פעם הייתה חמוד יותר!" רטנתי אך מרסי הטיפשון התגנב אלי בגירגור ונשכב לידי." בעצם כבר לא." אוספתי אך דמעות נראו בעניי " ומה אם אתה תמות מתי שהו? אמא אמרה שהחתול הראשון תמיד הכי טוב… ואתה טיפשון כבר בלי זה!" חיבקתי אותו אבל ידעתי שישארו עוד עשר שנים עד שימות או יותר כך שנתתי לעצמי להרגע ולהרדם כשמיאו מלווה אותי.
" גררררררררררר… מיאו"
תגובות (5)
אני דווקא. נאלצתי להיפרד ממנו , הדבר הכי קשה
חתולים יותר אנושיים מהכלבים לדעתי ולכן קשה להפרד יותר, אני די רגישה בעיניני מוות *;*
היי יש לך את הסיפורים הכי טובים לא בגלל שאת חברה שלי אלה מפני שאת יודעת לספר ולכתוב על דברים לתאר אותם גם כשהם קרו לך וגם כשהם לא
הייי גם לחתול שלי קוראים מרסי.. אבל יותר בכיוון של רחמים חחחח לא תודה XD
לכולם יש יותר מזל ממני!!!