החרדה שאיתי

החרדה שאיתי.

זה לא אני, כך נאמר… כולם אומרים לי להפריד את עצמי ממנה. היא לא אני, אני לא היא.
החרדה אינה שלי, החרדה היא לא אני, אני לא החרדה, אינני חרדתית.
החרדה שאיתי.
היא מופיעה מידי פעם. ככה סתם בלי שום סיבה. לפעמים היא מופיעה כשאני עם עצמי, לפעמים אני מרגישה את הגוף שלי בצורה אחרת, במימד קצת שונה, מרגישה אותו יותר מידיי… מרגישה את הכובד שלו, את העייפות של השרירים שלי, מרגישה כל צעד, מרגישה את ההבדל המינימלי באורך הרגליים, מרגישה את הרוק שנעלם לאט לאט בפה, מרגישה מעין עיוות בפנים, מרגישה את דפיקות הלב, לפעמים מאוד חזקות ולפעמים מרגישה כאילו כל רגע ייחלשו ויפסיקו.
ואז מופיע קול: "יש לך שבץ מוחי, יש לך התקף לב, יש לך ALS, את תהיי משותקת, את עומדת למות", "לא! את עומדת להשתגע, את תסיימי את החיים שלך בבית משוגעים וכל החברים שלך ירחמו עלייך, מסכנים ההורים שלך."
בפעם הראשונה האמנתי למחשבות הללו וזה התפתח והמשיך לקסקדה של סימפטומים… ערפול חזק, תחושת פרי-עילפון, איבוד שליטה, אימה, פחד גדול. "זהו זה הסוף, אני אומרת לעצמי."

ואז הגעה לבית החולים, המולה, אחיות ורופאים לא יודעים מה יש לי. לא ברור, חושבים שזה הלב, חושבים שזו בלוטת התריס. בדיקות דם, אינפוזיה,בדיקה נוירולוגית, אף-אוזן גרון…לא ברור העסק הזה.
אמרו לי: "לא נורא, המצב שלך תקין, זה קורה, לכי הביתה…"
מכתב שחרור והביתה…
יום למחרת אותו סרט, הפעם באוטו, שוב אמבולנס, הפעם לבית חולים אחר. רק ששם הרופא במיון הכיר לי אותך… "חרדה". ושם הוא שאל אותי אם הכל בסדר אצלי ואם עוברת עליי תקופה קשה…
אבל את…גב' חרדה… את דיי כלבה. את יודעת למה? כי את מתחזה לדברים אחרים. את לא באה ואומרת לי שהכל בסדר וזו רק את, את לא מציגה את עצמך כמו שצריך.
את רק באה ומטיחה בי דברים רעים, מבהילה אותי, גורמת לי להרגיש שזהו הלכו החיים שלי. ואת מתחבאת מתחת לכסות של מחלות אחרות ובאה אליי כל פעם בצורה אחרת.
את דיי מאנייקית את יודעת את זה?
אני עדיין לא האמנתי לרופאים ולצערי האמנתי לך. הלכתי לעוד בדיקות ועוד בדיקות, הרסת לי כמה חודשים מהחיים. חודשים בהם הפסקתי לעשות את כל הדברים שאני כל כך אוהבת. נמנעתי ונסגרתי בין הקירות, עשיתי רק מה שאני צריכה לעשות, לקחתי כדורים כדי שתסתמי ותתני לי לעבור את היום בשקט מבלי שאחרים יראו מה שעובר עליי.
מה שכן…בגללך או אולי בזכותך עזבתי עבודה שלא אהבתי, למדתי מה זה לנוח, גרמת לי להעריך עוד יותר את האנשים שסובבים אותי ואשר תומכים בי.

היום אני כבר עונה לך, חרדה, אני קוראת לך בשם שלך, לפעמים אני מחייכת ומנסה לענות לך ולהראות לך שאני בסדר שזו רק את, אורחת שאני לא כל כך אוהבת,אורחת לא צפויה. לפעמים הדלת נפתחת ואת נכנסת אבל אני לא נותנת לך להרוס את כל כולי, את דיי מעצבנת אותי אבל אני מנסה כ"כ להסיח את דעתי ממך ולהתמקד בדברים טובים כדי שאת תעזבי אותי בשקט. אני יודעת שאת חלק ממני ואת מופיעה בגלל המחשבות שלי עלייך … זה איכשהו קורה באופן אוטומטי, אבל אני מנסה להשתלט על העסק הזה כדי שתבקרי אותי כמה שפחות.

חרדונת, מתוקונת, אני יודעת שאת איתי ואני יודעת שליווית אותי כל החיים, אבל אני מבקשת ממך בבקשה לתת לי חופש, תודה על התפקיד הנהדר שאת עושה,ואת עושה אותו באמת טוב, אבל בואי תצאי לאיזה חופש מחלה, מה את אומרת?